עד לחורבן בית המקדש ניצב עם ישראל בדרגה רוחנית שבה היה לו קשר עם הבורא. לאחר החורבן, כשאיבד העם את הקשר עם הבורא ויצא לגלות, הוא המשיך לקיים את הפעולות הגשמיות בלבד, הנקראות "מצוות אנשים מלומדן". כלומר, לקיים מצוות מפני ש"כך לימדו אותו" שעליו לקיים. מתקופת חורבן בית המקדש ואילך הודבק הכינוי "דת" רק לפעולות החיצוניות שמבצע עם ישראל.
המקור של חכמת הקבלה הוא עוד בימי אברהם, והיא קדומה לדת היהודית שממנה נולדו הנצרות והאסלאם. לכן, אין כל קשר בין חכמת הקבלה לבין הדת היהודית המוכרת לנו כיום.
הקבלה אינה עוסקת כלל בפעולות חיצוניות ובמנהגים, אלא רק בתיקון יחסו של האדם לזולת, כדי שיוכל לרכוש את תכונת הנתינה והאהבה ולהשתוות לבורא.
בתקופת הגלות, הייתה זו הדת ששמרה על אחדותו של עם ישראל. ואכן, המקובלים מסבירים שקיום אורח חיים דתי הוא דבר מכובד וטוב השומר על מסגרת עבור האדם, וגם עבור האומה. אולם לימוד הקבלה אינו כרוך בחזרה בתשובה. לפיכך, כל אדם ללא קשר לדת, גזע או מין יכול ללמוד מבלי להיאלץ לשנות את אורח חייו או להמיר את דתו.