שנים רבות מדי נושאת האישה על כתפיה את "האשמה" על "החטא הקדמון". החלטנו שהגיע הזמן לנער את האבק מעל הסיפור המפורסם. ולא, זה ממש לא מה שלימדו אותנו בבית הספר, סיפור גן העדן מזווית קצת אחרת
הם היו הזוג הידוע והמדובר ביותר בהיסטוריה. כמויות בלתי נדלות של דיו וצבע נשפכו על ידי טובי היוצרים והסופרים בניסיון לתאר את מערכת היחסים המסתורית ביניהם. היא - המפתה, הבוגדנית, קלת הדעת, שלכאורה מסיתה את הגבר למעשים שלא יעשו. הוא - "אבי האנושות", הקרבן המוסרי, הנאור, שלא הצליח לרסן את אשתו הסוררת, והתפתה לחטוא.
אם חשבתם לרגע שמדובר בעוד זוג סלבריטאים שמצאו את עצמם על מדרגות הרבנות בדרך לפרידה אופנתית נוספת, אנחנו שמחים לבשר לכם, שהפעם החלטנו להרחיק עד לשורש. להתחלה של ההתחלות, לסיפור המפורסם שכל ילד מכיר ולומד את גרסתו העממית בבית הספר, ומאז הוא נותר מבולבל...
קבלו אותם: אדם, חוה והנחש שביניהם - המשולש הרומנטי הראשון בהיסטוריה.
חוטאים - סיפור אהבה
אז מה באמת התרחש מאחורי הקלעים של סיפור האהבה המפורסם ביותר בהיסטוריה? והאם הוא רלוונטי, לחיים בעידן המודרני, שבו היחסים בין המינים מידרדרים מדי שנה לשפל המדרגה?
הקבלה גורסת שכן, ואף מסבירה שסיפורם של אדם וחוה יכול לסייע לנו להבין זה את זו, ואף לשפוך אור על הקרע שבין המינים. אבל כדי ללמוד איך לאחות את הקרעים הללו, צריך להעמיק אל רזי הסיפור המפורסם.
המקובלים סבורים כי סיפור אדם וחוה, כמו כל סיפור תנ"כי אחר, כתוב בשפה סימבולית, ותוכנו יכול להתפענח רק על ידי קוראים ה"מבינים מדעתם". כל מילה ואות בספרי הקודש רומזת על תהליכים המתרחשים ברובד גבוה יותר של המציאות, רובד שנעלם מתפיסתנו כרגע. באופן דומה, גם את היחסים בין הגברים לנשים בעולמנו ניתן להבין לעומקם, רק לאחר שנכיר את תפקידו ואת שורשו הרוחני של כל אחד מהם על פי הסיפור התנ"כי-קבלי.
מתחילים מבראשית
כזכור, המקובלים סבורים שבמציאות פועל כוח אחד בלבד שנקרא "בורא". לכוח המופשט הזה יש תכלית אחת - להיטיב, כלומר, להעניק שפע ולהסב הנאה. כדי לממש את רצונו, הוא ברא נברא - נשמה כללית, שתוכל לקבל את כל שפעו. לנשמה הזו קוראים המקובלים "נשמת אדם הראשון", או בקיצור "אדם". מהסיפור המקראי עולה שאותה נשמה "פיזזה" בנחת בגן עדן, עד שבשלב מסוים החליט הבורא לעשות מעשה.
"וַיֹּאמֶר ה' אֱל-הִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית, ב', ה').
על אף אינספור הפרשנויות לפסוק זה, משמעותו הקבלית שונה מן המקובל. במצב הראשוני שבו נבראה, הייתה הנשמה הכללית א-מינית, זכר ונקבה כאחד. בשלב זה היא מזכירה תינוק שנולד לאוויר העולם. הוא מקבל את ההזנה המינימלית הנחוצה לו כדי להתקיים, אך רצונותיו עדיין קטנים מאוד, והוא אינו מודע כלל לתהליכים שעוברים עליו. כל עוד לנשמה יש רק רצון קטן ובלתי מפותח לקבל את השפע, הבורא אינו יכול להרעיף עליה את כל התענוגים שהוא תכנן עבורה. כדי לגדל את רצונה של הנשמה, מחליט הבורא להעביר אותה מסלול התבגרות מיוחד בבית המלך, וללמדה איך ליהנות באמת.
כאמור, בראשית מערכת היחסים בין הבורא לבין הנברא, הבורא הוא "טוב ומיטיב" וכל רצונו הוא להעניק לנברא, ואילו מהותו של הנברא מתרכזת בלקבל מהבורא את ההטבה הזו. כדי לממש את מטרת הבריאה ולהתמלא בתענוג אינסופי, צריך הנברא ללמוד איך לשלב בין הקבלה לבין הנתינה. לשם כך מפצל הבורא את הנשמה הכללית לשני חצאים נפרדים - “חצי זכרי", שמאפיינת אותו תכונת הנתינה, ו"חצי נקבי", שמאפיינת אותו תכונת הקבלה. מעתה ואילך, ממונה החלק הנקבי על קבלת השפע מהבורא, ואילו החלק הזכרי ממונה על המאמץ להידמות לבורא - להיות אוהב ונותן כמוהו. רק במידה ששני החלקים ישתפו פעולה ויתחברו ביניהם בהרמוניה, הם ייצרו כלי משותף ומושלם שבו יוכל האור העליון לשרות.
עץ הדעת, הנחש וסוף הסיפור - מר או מתוק מדבש?
גם משמעותו של "עץ הדעת" איננה זו שהורגלנו בה. "העץ" מסמל את רצונם של אדם וחוה לקבל את התענוג, שהם עדיין לא רשאים לקבל בשלב זה (בקבלה משמעות המונח "לאכול" היא לקבל אור, תענוג). מכיוון שהם טרם סיימו את תהליך הכשרתם הרוחנית, החשש הוא שקבלת התענוג האסור תפיל אותם שוב, לדרגה שבה הם יהיו נשלטים על ידי האגו. לכן "נאסר" עליהם לאכול מן "העץ".
בשלב הראשון, נשמר האיסור בהצלחה. אדם וחוה מְתַחְזקים זוגיות נוחה בגן עדן, ואדם חולף על פני העץ בקלות מבלי לאכול ממנו. אלא שהבורא לא מניח להם. מאחר והוא מעוניין לקדם אותם בתהליך הרוחני, הוא מגייס לשורותיו את ה"ערום מכול" - את “הנחש". בנקודה זו חשוב להבין, כי "הנחש המקראי" איננו בעל החיים מעורר הפחד והחלחלה המוכר לנו ממשפחת הזוחלים. במושג "נחש", הכוונה היא לאגו הערמומי ששולט בכל אחד מאיתנו. אולם אם אדם וחוה עדיין אינם יכולים לקבל את האור מהבורא, מה כבר יכול הנחש לעשות?
הנחש (לא בעל החיים, אלא האגו שבאדם), שמכיר את תפקיד החלק הנקבי בנשמה הכללית, משדל את חוה (לא האישה, אלא החלק הנקבי שבאדם), לגרום לחלק הזכרי שבאדם לטעום מהפרי האסור (לקבל את כל האור - התענוג האסור). וכל זה, על אף שאדם עדיין אינו מוכן לכך. כמו יועץ נישואין ערמומי מנצל האגו החלקלק את רצונה של חוה להתאחד עם אדם, ומשכנע אותה שיש דרך לקבל את כל התענוג הבלתי מוגבל, ועכשיו, על אף שמסלול ההכשרה הרוחני עוד לא הסתיים.
הסוף מוכר... חוה פונה לאדם ומשכנעת אותו לקבל את השפע. אדם מנסה לקבל את כל התענוג, אך מאחר שהם לא היו בשלים לכך, ברגע שהוא עושה זאת, הם מתמלאים לרגע בתענוג עילאי, הולכים שבי אחריו, ומעדיפים אותו על פני הקשר עם הבורא. כתוצאה מכך, יחסם לבורא מתהפך, והם מאבדים את הקשר עמו. בעקבות "החטא" הם מגורשים מגן העדן - מאבדים את דרגתם הרוחנית, ומידרדרים עד לדרגה הגשמית שנקראת "העולם שלנו". זהו "חטא אדם הראשון" במשמעותו הקבלית.
שתי הנשמות המקוריות שנשברו לרסיסים, מהוות את השורש הרוחני למציאות הנוכחית, כפי שאנו תופסים אותה. במציאות זו אנו נחלקים לגברים ולנשים, מנותקים זה מזו, ולא מבינים איש את רעהו.
מה לעשות עם כל זה?
להלןצרורעצותמעשיות:
בשלב הראשון - על בני הזוג להכיר בקיומו של "הנחש" ביניהם. להבין שהאגו ההרסני הוא זה שמוביל אותם מדחי לדחי והורס את מערכת היחסים. הבעיה היא שההכרה בנחש שבינינו כשורש כל רע נשכחת מיד מהלב, והרגשת הניכור משתלטת על היחסים. לכן על שני בני הזוג מוטלת האחריות לשמור על ערנות מתמדת ולהתמודד באופן קבוע עם האגו הערמומי.
בשלב השני - על בני הזוג להבין שחיי הנישואים הם חלק מתהליך רוחני כולל שמטרתו לחבר שניים נפרדים לאחד רוחני ושלם. בדיוק בשל כך כינו אותנו חז"ל "פלג גופא" (חצי גוף) - כדי לרמוז לנו שרק יחד נוכל להגיע לשלמות הרוחנית. זהו גם מקור המשפט המפורסם "איש ואישה, זכו - שכינה ביניהם".
המאמץ המשותף לאחד את שני היסודות הקוטביים סביב מטרה רוחנית משותפת נותן משמעות חדשה למוסד הזוגיות, והופך אותו למערכת יחסים איתנה והרמונית. בני זוג שחוברים סביב המאמץ המשותף הזה, יוכלו לדלג בקלות מעל למגמה הכללית הרווחת כיום, ולהפוך את הזוגיות שלהם למקום שבו שני בני הזוג חווים התעלות ואהבה אינסופית.
כדאי לנסות את זה בבית.