עם כל הכבוד לאו"ם, ההצדקה לקיום המדינה נוצרה עוד בראשית הימים, כשאברהם אבינו "שלף" מקרב הבבלים מספר תלמידים שביקשו לגלות את מקור החיים
“הממלכההמאוחדת: נמנעת.
ונצואלה: בעד.
תימן: נגד.
יוגוסלביה: נמנעת...".
כך זה נמשך ונמשך, במהלך דקות ארוכות מורטות עצבים באותו לילה חורפי של 1947. לבסוף פילחה הכרזתו המסכמת של הקריין האמריקאי את הדממה המתוחה: “שלושים ושלושה בעד, שלושה עשר נגד... ההצעה מתקבלת".
“... ואחר כך היו ריקודים ודמעות, ודגלים הופיעו, ומכוניות צפרו בכל כוח צופריהן, ומכל בתי הכנסת בקעו קולות השופר, וספרי התורה הוצאו מתוך ארונות הקודש ונסחפו אל מעגלי הרוקדים... ובשעות הקטנות של הלילה נפתחו הבָּּרים בכל העיר ועד אור הבוקר חילקו חינם משקאות קלים... זרים התחבקו ברחובות ונישקו זה את זה בדמעות... ואבא שלי אמר לי כששוטטנו שם בין מעגלי הרוקדים: ‘אתה רק תסתכל ילד שלי בשבע עיניים בכל זה, כי את הלילה הזה אתה כבר לא תשכח עד אחרון ימי חייך, ועל הלילה הזה עוד תספר לילדים ולנכדים ועוד הרבה אחרי שאנחנו לא נהיה פה...'" (עמוס עוז, “סיפור על אהבה וחושך").
ואכן, מעולם לא שכחנו את הלילה ההוא. אי-שם במסדרונותיו של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, עדיין מהדהדות אותן שאגות שמחה מתפרצת, ונשמעת אותה שירה אדירה, ספונטנית, כמין תזכורת מרגיזה לכך שזה לא היה “רק חלום". לרגע אחד קטן הרגשנו איך זה באמת להיות כולנו יחד, מלוכדים כאיש אחד.
שישים שנות מלחמות אינסופיות, סכסוכים פנימיים וחיפושי דרך מתישים, קשה שלא לתהות אם בכלל היו הדברים מעולם.
חופן של חלומות
ואין בכך כדי לבטל את ההישגים... יש לנו דגל והמנון, חברת חשמל, חברת תעופה, צבא, תעשיית היי-טק מפותחת ועוד. יש במה להתגאות. אך תארו לעצמכם שהיינו מקבצים את כל אותן תקוות וחלומות כמוסים שהתרוצצו בין מעגלי הרוקדים באותו לילה דרמטי, ושופכים את כולן על שולחן החיים העכשווי של מדינת ישראל, מתבוננים היטב ושואלים את עצמנו עם יד על הלב: האם הן באמת התממשו? האם הפכנו למה שחלמנו להיות - עם אחד, שלם, מאוחד, עצמאי וחופשי בארצו? והאם מישהו מוכן לחתום על תוצאה דומה במקרה שהייתה נערכת היום הצבעה חוזרת באו"ם?
התשובות, ימשיכו כנראה להתנדף ברוח, עד שלא נתחיל להסתכל להן ישר בעיניים.
המנדט של הטבע
בין חלומות העבר למציאות ההווה ניצבת תהום, מה שמצביע על העובדה, איפשהו בדרך פספסנו, ובגדול... אמנם חזרנו לארץ האבות אחרי אלפיים שנות גלות, וניסינו להקים כאן תרבות עברית מתחדשת, מבוססת כובע טמבל, סנדלים ובלורית מתבדרת ברוח, אבל זה לא מספיק. בשלב מסוים הידיים שהיו פעם משולבות בחוזקה, החלו להרפות מאחיזתן, ואפילו למשוך כל אחת לכיוון שלה. שישים שנים חלפו, ועדיין לא הצלחנו למצוא את ה"משהו" שיהפוך את אותה שמחה רגעית לשלמה ומתמשכת. ויש המרחיקים לכת וטוענים שהמדינה היהודית איבדה כליל את זכות קיומה...
לא כך חושבים המקובלים. עם כל הכבוד לאו"ם, ההצדקה לקיום המדינה נוצרה עוד בראשית הימים, כשאברהם אבינו "שלף" מקרב הבבלים מספר תלמידים שביקשו לגלות את מקור החיים. יחד הם גילו את השיטה להתעלות מעל האגו והגיעו לערבות הדדית. בפניהם נפרס עולם חדש ומופלא של כוחות נסתרים ואהבה אינסופית. הקבוצה הלכה וגדלה, עד שהפכה לבסוף לעם שלם שחי בארצו, וביסודו אהבה הדדית - עם ישראל. מימוש השיטה שגילה אברהם והעברתה לאנושות כולה, הם המנדט האמיתי והיחיד שקיבלנו מהטבע העליון, הן לקיומנו כעם והן לארץ שבה אנו חיים.
שנות הגלות הממושכות השכיחו מאיתנו אותה שליחות רוחנית, והתקיימנו כעוד עם אגואיסטי ככל העמים. אך לקראת סוף המאה התשע-עשרה חל מפנה גורלי. העם היהודי החל להרגיש צורך עז לשוב לארצו ולהקים מדינה עצמאית. בתזמון מושלם החלה גם השיטה שגילה אברהם - חכמת הקבלה - להתגלות מחדש ברבים. על רקע זה, קבעו בעל הסולם והרב קוק - גדולי מקובלי המאה העשרים - כי עצמאותנו החיצונית תלויה באופן ישיר בהשגתה של עצמאות רוחנית. “כל עוד שלא נגביה את מטרתנו מתוך החיים הגשמיים", כתב בעל הסולם במאמר “השלום", “לא תהיה לנו תקומה גשמית, כי אנו בני האידיאה". משמעות דבריו פשוטה ורלוונטית היום אולי יותר מתמיד: לא ניתן לבנות כאן חברה שתתבסס על ערכים ועקרונות אגואיסטיים פרי מוחם של בני האדם. גם אם נדמה (לרגע) שהם כן מצליחים במדינות אחרות. במקרה שלנו, חזרנו לארץ רק כדי לבנות בה חברה המושתת על אהבת אחים, ולאחר מכן ללמד את העולם כולו “איך עושים את זה". זו בלבד ההצדקה לקיומינו כאן.
יש תקווה לאהבה
אמנם בישראל בת השישים, צפירות וחיבוקים ברחובות ניתן למצוא בעיקר אחרי שמכבי זוכה בגביע אירופה (והשנה זה כבר לא יקרה, לצערנו). וגם הארץ המובטחת הפכה עם הזמן לארץ זבת חלב וקוקה-קולה, עת החלום האמריקאי להצלחה כלכלית החליף את הערכים הבסיסיים שאיחדו את כולנו. אבל אל לנו להרים ידיים.
נהפוך הוא, המציאות הסדוקה הזו היא הזדמנות פז לבנות את חיינו המשותפים כעם, על יסודות מוצקים יותר. יסודות הנשענים על הטבע המקורי שלנו. עדיין לא מאוחר להפיח חיים בדחליל הציוני שקצת איבד את הכיוון וקפא על מקומו. מעגלי הריקוד החדשים צריכים להיבנות הפעם סביב האידאל הרוחני שלנו. העולם מחכה שנזמין אותו להצטרף למעגל האהבה המתרחב, ונגולל יחד את האבן הכבדה שכיסתה את מעיינות השמחה האדירים שחבויים עמוק בתוכו.