היסטוריה של אלימות

במדינת ישראל האצבע על ההדק עצבנית, והפתיל הולך ומתקצר. מה הסיבה לכך, ואיך אפשר להתמודד עם המציאות האלימה שבה אנו חיים?

רצח במשפחה, רצח על רקע "רומנטי", רצח בין עבריינים, אלימות אכזרית כלפי קשישים, אלימות כלפי נשים, אלימות בין בני נוער ואלימות במגרשי הספורט הפכו לנורמה בחברה הישראלית. לא מדובר בתופעה חדשה, אך הממדים אליהם היא הגיעה הם חסרי תקדים.

סקר שפרסמה העמותה לנוער במצוקה (על"ם) חושף, כשישים אחוזים מבני הנוער השתתפו במהלך שנת 2007 ב"אירועים אלימים". פרסומים אחרים מגלים כי אחד מכל חמישה תלמידים חווה גילויי אלימות קשה בביה"ס. 23.4% מגדירים את ביה"ס כמקום מסוכן. אחד מכל שני ילדים נוקט באלימות כלפי אחד התלמידים בבית ספרו בכל חודש; ואלו הם רק הנתונים הרשמיים. מחר זה יקרה לילד שלך או או שלי. מה עושים?

קצת לפני פחות משנה נעצר ג'יפ שחור בחריקת בלמים מתחת לאחד הבתים בשכונה של "בני טובים" בראשון לציון. מעמד בינוני, שכונה שקטה בדרך כלל. מתוכו יצאו מספר נערים שהתקדמו במהירות לעבר חבורת נערים אחרת. זה התחיל בקללות, עבר לצעקות ולא עברו כמה דקות והוויכוח הקולני הפך לקטטה אלימה. לפתע, הבזק אור האיר את האפלה - אולרים וסכינים נשלפו, והעסק יצא משליטה. שלושה ילדים נדקרו, אחד מהם, צחי, נפצע אנושות. הוא ניסה לברוח, אך חזהו שתת דם. מספר רגעים מאוחר יותר הוא נכנע לפצעיו והתמוטט על הקרקע. שרוע על האספלט הקר ללא רוח חיים.

החבורה שאחראית על הרצח חזרה בריצה שפופה אל הג'יפ ונמלטה בחריקת בלמים ממקום האירוע. במגרש ספורט נטוש, לא הרחק משם, הם שרפו את בגדיהם, מטשטשים עקבות, ו"ורדו לאילת" עד שהעניינים יירגעו. שם, הם תאמו גרסאות, כדי שחוקרי המשטרה לא "יעלו עליהם". עד כאן הסיפור.

הסצנה הזו איננה לקוחה מ"סיפור הפרברים" וגם לא מ"היו זמנים באמריקה". האירוע הטרגי התרחש כאן, בראשון לציון לפני קצת פחות משנה. המניע לרצח היה ויכוח בין נערים "רגילים" לחלוטין על נערה. צחי באשה ז"ל, שכלל לא היה מעורב במחלוקת, נקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, דבר שעלה לו בחייו.

הבורר

שמונה חודשים לאחר מכן, באמצעו של יום אביבי, בשעת אחר צהריים קרירה, התאספו שישה נערים בני חמש עשרה, תלמידי כיתה ט' בתיכון יוקרתי בחיפה, בגן הציבורי. המפגש שהיה אמור להיות מפגש בוררות בין שניים מהנערים, הסתיים בתגרה אלימה, מעצרים ואיומים. עד כמה שיישמע הדבר הזוי, הבורר במפגש היה גם הוא נער בן חמש עשרה, שקט, נורמטיבי ומקובל על כולם. אך הדבר המפתיע באמת הוא שחלק גדול מההורים העדיפו את התערבות הבורר על פני זו של המשטרה. מסתבר שהנער הצעיר עושה את מלאכתו נאמנה. על פי ההורים, לזכותו של 'הבורר' עומדים מספר לא קטן של מקרים אלימים אותם פתר בדרכו שלו. ולא, אין המדובר בפרק של "הסופרנוס" או "הבורר", אלא בבית ספר יוקרתי בחיפה.

מה גורם לילדים מסביבה טובה לאמץ נורמות של עולם הפשע? ואיזו דרך יש לנו כהורים, להפסיק להימצא בדריכות בלתי פוסקת כשהילדים יוצאים לבלות?

התשובה, מסתבר, טמונה אי שם עמוק בהשפעת החברה על האדם.

סביבה או תורשה?

מאז ומתמיד שאלו הפסיכולוגים את השאלה הנצחית: האם האדם הוא תוצר של החברה, או שמא התנהגותו היא עניין מולד שאינו נתון לשינוי?

זיגמונד פרויד, אבי תורת הפסיכואנליזה, היה הראשון שהתייחס אל הסביבה והתורשה כאל שני מרכיבים שפועלים יחד, אך עיקר נטייתו הייתה אל המוּלד. לעומתו, בורוס פרדריק סקינר, מאבות הפסיכולוגיה ההתנהגותית, סבר כי הסביבה החיצונית היא הגורם היחיד שקובע כיצד יתנהג האדם. אחת מאמירותיו המפורסמות הייתה: "תנו לי ילד, ואעצב אותו כראותכם". לשיטתו, תנאים סביבתיים מסוימים יוכלו להפוך ילד לכל דבר - מעורך דין ועד לרוצח. אלפרד אדלר, מייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואליסטית, סבר גם הוא כי החברה בלבד מעצבת את אישיות האדם.

בדומה לסקינר ולאדלר, גם בעל הסולם ראה בסביבה אמצעי מכריע בעיצוב האדם. הוא לא פסל את משקל המטען הגנטי בעיצוב אישיותו של הילד, אך נטה לחזק את העובדה שמהרגע שבו הוא נולד, הילד מושפע אך ורק מהסביבה.

"אני יושב, אני מתלבש, אני שח, אני אוכל", מבהיר בעל הסולם, במאמרו "החירות", "כל זאת - לא משום שאני רוצה לשבת כך, ואני רוצה להתלבש כך, ולדבר כך, ולאכול כך. אלא מכיוון שאחרים רוצים שאשב ואתלבש ואדבר ואוכל בצורה זו. כל זה לפי רצונם וטעמם של החברה - ולא מרצוני החופשי. אני משועבד בכל תנועותיי, בכבלי ברזל, בטעמים ונימוסים של אחרים, שהם החברה".

נחשפים למציאות אלימה

מדברי הפסיכולוגים והמקובלים משתמע כי הסביבה היא הגורם המרכזי שמשפיע על הילד, ובימינו הסביבה העיקרית של ילדינו היא המדיה התקשורתית. תכני התקשורת האלימים - החל מסרטים מצוירים ועד למהדורות החדשות היומיות - חושפים את הנוער למציאות אלימה עד מאוד. אל לנו להאשים את הילד - הוא אינו יודע כיצד לנהוג במצב זה או אחר. בכל מצב נתון, הוא פשוט מפשפש בזיכרונו באופן בלתי מודע, ‘שולף' מצב התנהגותי מסוים - אותו ראה בעבר על גבי אחד המסכים - ופועל בהתאם.

אם כך, ההיקף העצום של תופעת האלימות בקרב בני נוער וילדים, הוא תוצאה ישירה מצירופם יחד של שני גורמים: מחד, מספר השעות הגָדֵל והולך בהן צופים הילדים במסך הטלוויזיה או המחשב. ומאידך, התפתחותו של האגו האנושי שבשנים האחרונות יצא מכלל שליטה. אין פלא אם כן שהתחרותיות והמאבק על כל שניית פרסום דוחפים את האנשים שבידם השליטה לעשות הכול למען השגת רווח כלכלי נוסף. וכך, הרדיפה אחר תועלת ורווח אישי דורסת בהדרגתיות את הערכים החברתיים של אהבה והערכה לאחֵר. עצוב ככל שהדבר יישמע, האנשים שמכתיבים את אופייה של המדיה, הפכו להיות המחנכים של דור המחר.

אך אי אפשר להאשים רק את התקשורת. גם אם נכבה את הטלוויזיה ונפסיק לקנות עיתונים, לא נוכל להימלט מפני האלימות. מספיק שנצא לרחוב ונראה חברה שבה אלימות הפכה לברירת מחדל מול כל מכשול העומד בדרכינו. "החברה הישראלית בשנים האחרונות היא חברה אלימה, בוטה, חסרת כל גבולות והתנהלות כלכלית חברתית, ערכית ויומיומית, וכל זה מחלחל גם לילדים", אמר ד"ר יצחק קדמן, מייסד ומנהל המועצה הלאומית לשלום הילד, בעקבות מספר מקרי אלימות שהתרחשו לפני מספר שנים. ואם זאת הדוגמה שהחברה שלנו מספקת לילדים, מה הפלא שהם מואסים בערכים שאנו מנסים להנחיל להם? המצב ברור, והשאלה המתבקשת היא מה עושים או איך מתמודדים עם הבעיה?

שאלה של חינוך

כצעד ראשון, עלינו להפסיק להתייחס לאלימות הגואה כאל מקרים בודדים וחריגים. אנחנו חייבים להפנים כי מדובר בבעיה חברתית גורפת, הנובעת מכך שאיננו מוצאים מענה לחלל הפנימי שנפער בדורנו. מתוך ההבנה כי לא מדובר בעוד בתופעה שולית המאפיינת אוכלוסיות מסוימות בלבד, עלינו להיות כנים עם עצמנו, ולבדוק האם שיטת החינוך ומבנה החברה שלנו מתאימות לדור הנוכחי - האם הן מספקות מענה לצורך הפנימי שרק מתעצם בו עם השנים? לשם כך יש לקיים דיון ציבורי מקיף ופתוח, המלווה בתהליך בדיקה עמוק וגלוי בכלי התקשורת ובבתי הספר.

כדי לגבש דרך ראויה להתמודדות עם האתגר שמציב לפנינו האגו, עלינו לקיים תהליכי חשיבה ודרכי פעולה משותפים לאישי ציבור, מורים, הורים וילדים. כל עוד נתעלם מהבעיה האמיתית ונתמקד בטיפול בסימפטומים, התסכול רק ילך ויגבר, ועמו גם התפרצויות הזעם. אך אם נשכיל לעשות את הצעד הבא, ייווצר, סוף כל סוף, בסיס משותף לשיח אמיתי בין הדורות. כשנעשה זאת, נוכל למגר את האלימות בדרך טבעית.

חכמת הקבלה מלמדת שאפשר גם אחרת. התפרצותו של האגו כיום איננה מקרית. מטרתה לקדם אותנו צעד נוסף לעבר גילוי השיטה לשימוש הנכון באגו. אין זה אומר שעלינו לדכא את עצמנו. נהפוך הוא. עלינו רק להבין מדוע פורץ האגו בימינו, ולמקד את מאמצינו בניסיון לענות על הצורך החדש שהוא מבקש למלא - הצורך לגלות לשם מה אנו חיים.

כשנכיר בעובדה זו, נוכל למקד את מאמצינו בניסיון למצוא יחד את המענה לשאלת הקיום שנשאלת בימינו אפילו על ידי ילדים. אם נצליח בכך, נוכל ליצור כאן חברה אחרת, אוהבת ומאושרת, שיש בה חיבור משמעותי בין אנשים. וכך, במקום להכריע אותנו, האגו המתגבר ישמש כמקפצה עבורנו לעבר עתיד טוב יותר. “בעת שהאנושות תגיע למטרתה על ידי ביאתם לדרגה השלמה באהבת זולתו", כותב בעל הסולם, “יתלכדו כל גופות בני העולם לגוף אחד, ולב אחד. אשר רק אז יתגלה כל האושר המקווה לאנושות על שיא גובהו" (מאמר השלום).