הנכדים מרעישים, הסבא מגזים, היין נשפך, הראש מנופח. לפי הבלאגן הזה נראה שכבר היה עדיף להישאר במצרים. מחפשים מפלט מהסדר? שמעו קודם מה חכמת הקבלה אומרת על פסח
המשפחה המורחבת מתכנסת סביב שולחן החג. סבא שמואל בראש, כרגיל, מנופף לשווא בחוברת ההגדה (הגרסה המקוצרת), ודופק על השולחן בגביע הפלסטיק במאמץ נואש להשתיק מעט את ההמולה המתחוללת סביבו.
נכדיו המשועממים מחרישים את אוזניו (החירשות ממילא) בצווחות קולניות, רוקעים ברגליהם, מתרוצצים הלוך ושוב בין הכיסאות, ומחרבים לאט ובשיטתיות את הבית.
"מתי הם יירגעו כבר?" הוא נאנח, ומנסה, בגרון ניחר, להצית מחדש את שירת "עבדים היינו". הדודה קלרה מצידה ממשיכה בשליפה סדרתית של מטליות לחות, בניסיון למחות את אגלי הזיעה הקרה שמציפים את מצחה. אבינועם, בנה הבכור, ואשתו חיה, מפהקים יחדיו בתזמון מושלם את הפיהוק העשירי שלהם הערב, ועדיין לא הגענו לדף הראשון של ההגדה. בסתר ליבם מייחלים כולם שמחלת השכחה של סבא שמואל תכריע אותו, תסייע בקיצור הטקס המייגע של קריאת ההגדה ותקרב את שעת הסעודה. אחרי הכול, צפויה עוד נסיעה מתישה הביתה בפקקים...
נשמע מוכר? סימן שגם אתם מרגישים קצת אבודים בפסח.
“עזבו אותנו מפסטיבל הניקיונות והקניות הכפייתי", נשמעים היום קולות רבים. “שחררו אותנו ממלתעות הספונג'ה המחניקות, מצביטות המלקחיים של הדודה קלרה ומהשילוב ההרסני של כרפס וחרוסת בין שתי מצות. ושמישהו אחר ימצא את האפיקומן השנה, אנחנו נלך על חבילת נופש מוזלת לאנטליה או לשופינג בלונדון, תודה רבה".
בפרוס עלינו חודש ניסן 2008, “להישאר או לא להישאר?" היא השאלה שמובילה את טבלת הרייטינג של קושיות חג הפסח...
אז מה עושים? נוסעים לחו"ל? אולי לצימר בצפון? או שאולי הגיע הזמן לבטל בכלל את חג הפסח?
לפי מד ה"פיהוק-מטר" המשפחתי וקולות המחאה הגוברים, נראה שהתשובה חיובית.
חכמת הקבלה מנסה להשיב מלחמה שערה ולטעון כי חג האביב הוספד בטרם עת. נכון, צריך לנער מעליו את אבק השכחה, להזים את המיתוסים ולחשוף את התכנים האמיתיים והמפתיעים שחבויים בתוכו, ואז הכול ייראה אחרת.
תגלית מרעישה מספר 1:
בכל זאת, יש בנו משהו מיוחד...
ודאי שמתם לב לעובדה שאין עוד עם בתולדות האנושות שהצליח לספוג מנה כל כך גדושה של מכות, ייסורים, גזירות וגירושים. לא פלא שאם היה אפשר, נראה שרבים היו בורחים מכאן, וכמה שיותר רחוק. הבעיה היחידה היא שאין לנו לאן. אפשר למצוא איזה חבל ארץ נידח באוגנדה או אי נחמד בקריביים... השאלה היא ממה בדיוק אנחנו בורחים, מעצמנו?
מבלי להיכנס לביטויים גדולים ולסיסמאות שמעוררים אסוציאציות אחרות, עם ישראל נוסד מקבוצת מקובלים שעם הזמן הלכה והתרחבה. תפקידה הוא לממש את החכמה על עצמה, להתעלות ולפרוח, ולחלוק את הידע הזה עם כלל האנושות, כדי שלכולם יהיה טוב.
תגלית מרעישה מספר 2:
מצרים היא לא מה שחשבתם.
כשהמקובלים מדברים על "מצרים", הם אינם מתכוונים למולדתה של זמרת הנשמה אום כולתום, וגם לא לאותה ממלכה עתיקה שממנה נסנו באחד הלילות החמים לפני חמשת אלפים שנה. המושג מצרים הוא שם קוד המתאר צורת קיום אגואיסטית, שמכתיבה את כל הפעולות והמחשבות שלנו בעולם הזה. צורת קיום זו מבוססת על הרצון להפיק תענוג בכל צורה אפשרית, אפילו על חשבון הזולת, והיא הגיעה לשיא פריחתה במאה העשרים ואחת.
אנו מוצאים את עצמנו היום משועבדים לטבע האגואיסטי, שהולך ומשחית כל חלקה טובה בחיינו. בהתאם לכך, סיפור יציאת מצרים איננו עוד סיפור היסטורי חביב, אגדה צבעונית או מיתולוגיה פגאנית. יציאת מצרים מסמלת תהליך פנימי עמוק המתרחש בכל אחד מאיתנו, מעין אוסף של נקודות ציון על מפת הדרכים הפרטית של האדם, שמסמל את שחרור האדם משיעבוד לאגו אל החופש. זהו גם מקור השם "חג החירות".
תגלית מרעישה מספר 3:
יש תקווה!
לעם ישראל יש מצפן פנימי מיוחד, שיכול להוביל אותו בבטחה רבה עד לנקודת הסיום של המסע. כדי להשתמש בו, עלינו לקודד אותו למטרה הנכונה. עוד סוף שבוע בצימר עם ג'קוזי מרווח בצפון או חופשת סקי מדומה בשוויץ יענגו אותנו לרגע, אבל ממש לא ישנו את מצבנו.
כאמור, העבדות האמיתית והיחידה היא העבדות לאגו, אומרים המקובלים, והמשימה שלנו היא למצוא את הדרך להתעלות מעליו. השיטה נמסרה לנו לראשונה על ידי משה רבנו בהר סיני, וכעת הגיע הזמן לנער מעליה את האבק ולמצוא את המתאם ללבבות שלנו. אם נעשה זאת, ייפתח בפנינו עולם רוחני, שלם ונצחי - עולם שחוקי האהבה והנתינה ללא תנאי שורים בו.
"עבדים היינו" שר סבא שמואל בהתמדה, בזמן שכדורי הקניידלך של נכדיו מתעופפים סביבו. עבדים גם היום, אומרת הקבלה, אך נועדנו להיות בני חורין. על אמת. אין צורך להתייאש ולברוח. נותר רק לפקוח את העיניים, להחיות את שרירי הלב - המצפן הרוחני שברשותנו ולהתחיל לצעוד יחד בנתיב הגילוי של העולם הרוחני.