כמו בכל סיפור חתונה טוב, גם במאמר "ליל הכלה" שבספר הזוהר יש כמה דמויות מרכזיות. אלא שבזוהר כל דמות היא סמל לתהליך רוחני פנימי שמתקיים באדם
מי אתה ספר הזוהר?
הזוהר, ספר הספרים של הקבלה, הוא קובץ פירושים לתורה שנכתב על ידי התנא רבי שמעון בר יוחאי במאה השנייה לספירה.
עבור המקובלים מהווה ספר הזוהר מדריך מעשי, הפורט לפרטים את הפעולות הפנימיות שעליהם לבצע כדי לגלות בתוכם את התחושות ואת המצבים הרוחניים הנעלים ביותר.
מתוך הבנת הצורך של אנשים רבים בדורנו להבין לשם מה הם חיים, בחר הרב יהודה אשלג ("בעל הסולם"), גדול המקובלים במאה ה-20, להקדיש את חייו לכתיבת פירוש כולל, מדויק ושיטתי לחיבור החשוב הזה.
פירוש "הסולם" שכתב נועד לסייע לכל אדם להגיע למדרגה רוחנית שתאפשר לו להבין את הכתוב בספר הזוהר.
ליל הכלה
בליל חג השבועות נהוג לקרוא את המאמר "לילא דכלא" (בארמית - "ליל הכלה") מספר הזוהר.
במבט ראשון נראה שהמאמר מספר על חברים שמסייעים לכלה להגיע לליל חתונתה, אך למעשה, מסביר כאן הזוהר בשפתו הציורית את התפקיד המיוחד של בני דורנו, וכיצד נוכל לממש אותו וליהנות מכל טוב.
כמו בכל סיפור חתונה, גם בסיפור שלנו קיימות כמה דמויות מרכזיות, אלא שכאן כל דמות היא סמל לתהליך רוחני פנימי שמתקיים באדם. הכלה מסמלת את כלל הנשמות - המכונות "הנברא". והחתן מסמל את "הבורא", האור העליון.
“רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה, בלילה שבו הכלה, שהיא מלכות, מתחברת בבעלה" (ספר הזוהר, הקדמה).
העלילה מספרת על הבורא והנברא ש"נפגשים בחתונה" ומקיימים ביניהם זיווג - מושג קבלי שמסמל את הגילוי הרוחני שחווה הנברא בעקבות האיחוד בינו ובין הבורא.
בהמשך מספר הזוהר על חברים שמסייעים לכלה (לנברא) להתכונן למפגש עם החתן (הבורא). החברים הם אותם אלה העוסקים בלימוד חכמת הקבלה מתוך רצון להגיע לחיבור אמיתי ביניהם, ובכך מזרזים את תהליך הגילוי הכללי.
הם מכינים את עצמם לאיחוד הנכסף ביניהם ובין הבורא באמצעות העיסוק בחכמה, ובהגיעם לחיבור אמיתי, הם משמחים את הכלה, וממלאים באור את כלל הנשמות.
"ולמחרת, ביום השבועות, אינה באה לחופה אלא עמהם. ואלו, החברים העוסקים כל הלילה בתורה, נקראים בני החופה. וכיון שבאה לחופה הקב"ה שואל עליהם, ומברך אותם, ומעטר אותם בעטרותיה של הכלה. אשרי חלקם" (הקדמת ספר הזוהר).
ספר הזוהר שנכתב לפני כאלפיים שנה מסביר עד כמה חשוב לימוד הקבלה דווקא בימי הגלות, הנקראים "לילה". לפי הקבלה, גלות משמעותה ריחוק וניתוק מרוחניות. מכאן ניתן להבין מדוע כתבו גדולי המקובלים שהגלות עדיין נמשכת בימינו, והביעו את צערם על כך שהעם שלנו שקוע בתוך עולם החומר. הם ניסו להסביר שהעיסוק במעשים גשמיים בלבד יפקיר אותנו לחסדיו של האגו ההולך ומתעצם, ואילו זה, סופו להוביל אותנו לפילוג ופירוד, ולבסוף למשבר כללי. משבר דומה לזה אשר אנו חווים כיום.
בשונה מהעולם הגשמי, שבו אור היום מאיר את השמים באופן טבעי לאחר הלילה החשוך, ברוחניות דבר אינו קורה מאליו, והאדם צריך לנקוט בפעולה כדי להביא את “אור היום" שמסמל את הטוב והשפע שרוצה הבורא להעניק לו.
הזוהר מסביר כי הלימוד בספרי המקור “פוקח" את עיני הלומד, ומאפשר לו לראות ולהרגיש את הכוח העליון שמנהל ומפעיל את העולם. לפתע נפרסת בפניו התמונה השלמה והוא נכנס אל “מאחורי הקלעים" של המקום שממנו מתנהלת המציאות כולה, ומשם הדרך לשינוי כבר סלולה.
מתקופתו של האר"י במאה השש עשרה נפתחה חכמת הקבלה לכולם. כבר אז חזו המקובלים שתקופת הגלות הרוחנית עתידה להסתיים בזמננו. הסיפור שלפנינו מתאר את ההכנה לחתונה הגדולה שעתידה להתרחש בגמר תהליך התיקון שאותו מסמל חג שבועות. ה"הפי אנד" צפוי לקרות בעיצומו של חג השבועות, כאשר ייפגשו החתן (הבורא) והכלה (כלל הנשמות) תחת החופה.
שיהיה במזל טוב!
קבלה בשבועות
לפני חג השבועות נהוג לבלות את הלילה בלימוד לילי המכונה "תיקון ליל שבועות".
חג השבועות נקרא גם חג מתן תורה. על פי הקבלה, התורה, מלשון אורה, היא השיטה שמסייעת לאדם להגיע להרגשת העולם הרוחני, לגילוי הכוח העליון. אולם, נתינת התורה עדיין אינה מצביעה על כך שהאדם כבר בשל לקבל אותה.
כדי שהנברא יוכל לקבל את האור העליון, עליו להכין את עצמו לכך. תהליך ההכנה הוא תהליך מורכב המכונה בקבלה "ספירת העומר": כל אחד מארבעים ותשעה הימים (שבעת השבועות) שקדמו לליל חג השבועות מסמל תיקון מיוחד של האגו שבאדם - ממצב של פירוד והקבלה לעצמו, למצב של אהבת אחים ונתינה לזולת.
בלילה האחרון - הלילה שמייצג את השלמת כל ארבעים ותשעה התיקונים של האגו שבנו - נוהגים להישאר ערים וללמוד קבלה במהלך כל הלילה, כמנהג המקובלים זה דורות. עיקרו של הלימוד הוא בחצות הליל, מכיוון שהוא מסמל את המצב "החשוך" ביותר, שאחריו צפוי להפציע האור.
בשנים האחרונות זוכה המנהג הקבלי בן מאות השנים לתחייה משמעותית, עת אלפי ישראלים חילונים בכל רחבי הארץ מתמסרים ללימוד לילי.