בתשעה באב מכוונת אותנו הקבלה להסתכל פנימה, היא מדברת על חשבון נפש, ועל התמוטטות היחסים שבין בני האדם
תשעה באב, קיץ, חם, בתי קפה סגורים, שידורים ממלכתיים בטלוויזיה, שירים עצובים ברדיו, צום, חם, אסור ללכת לים, רוצים לשתות, חם, חורבן. עד כאן הגרסה המסורתית-אסוציאטיבית.
כמו בחגים האחרים, גם בתשעה באב מכוונת אותנו הקבלה להסתכל פנימה, אל תוכנו. היא מדברת על חשבון נפש, על בירור היחס בינינו כיחידים וכעם, ועל החורבן שבלב. התמוטטות היחסים שבין בני האדם, ביני לבינך לבינו.
עד חורבן הבית התנהלו היחסים בין בני האדם בהרמוניה ובאהבת הזולת, בדומה ליחסים בין בני משפחה. החורבן מסמל את אובדן האהבה, ואת הפירוד שהשתלט עלינו מאז.
במשך אלפי שנים שזורה אהבת הזולת כחוט השני בתולדות העם היהודי. אברהם היה הראשון שהציע אותה לבבלים כשיטה להתעלות מעל האגו שפרץ. לימים נקראה השיטה שלימד חכמת הקבלה, והמרכיב המרכזי שבה הסדיר את היחסים בין האדם לחברו כאמצעי להתקשר לבסוף לכוח העליון. מעטים התכנסו סביב אברהם, הקשיבו, למדו והיו לקבוצת המקובלים הראשונה בהיסטוריה. עם השנים התרחבה הקבוצה לאומה שלמה - האומה הישראלית - שאהבת הזולת בבסיסה.
משה שִכְלֵל את השיטה שגילה אברהם והצפין את המסלול אל הרוחניות בספר הקבלה הפופולארי ביותר בעולם - התורה. גם הוא לימד כיצד להתעלות מעל האגו, הוא קרא לזה ערבות הדדית, והוביל את העם אל מֵעֵבֶר לפירוד שאיים לאחוז בו תחת "הר השנאה" - הר סיני. האיחוד הרוחני הביא עימו הצלחות גשמיות, ביניהן כיבוש הארץ ושגשוג בתקופת הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה. אבל אז התחיל השבר.
שוב, פרץ לו האגו הסורר, אלא שהפעם לא היה מי שידריך, שיסביר ושיפתח שיטה כיצד להתעלות מעליו. החוק הרוחני שקושר בין רמת האיחוד או הפירוד הפנימי לבין הצלחה או כישלון גשמי, פעל שוב, אלא שהפעם לשלילה. תהליך ההידרדרות התחיל, הפילוג היה עמוק כתהום ועם ישראל כשל בהתמודדות. הוא איבד את היסוד שאפיין אותו מיום היווסדו בבבל. הנפילה הרוחנית הבלתי נמנעת גררה בעקבותיה חורבנות. מחורבן פנימי לחורבן חיצוני. בית המקדש הראשון נחרב. לאחר מכן הצליח העם עוד לחזור איכשהו, לאסוף את השברים ולהתחבר באופן זמני, אבל רק לזמן קצר, עת האגו שוב פרץ.
הבקיעים שסדקו את יסודות האומה עם חורבן הבית הראשון התרחבו למכתשים עמוקים. רבי עקיבא ניסה לעצור את המפולת, אבל איש לא שמע לו. כתוצאה משנאת החינם נפל העם ממדרגתו הרוחנית, והפך להיות ל"עוד עַם" ככל העמים.
הגלות הממושכת שאליה יצא העם עם חורבן הבית השני אמנם הסתיימה, ובתום אלפיים שנה חזרנו לארץ והקמנו את מדינת ישראל. אלא שעדיין קיים חוסר התאמה בין השתלשלות האירועים הגשמית למידת התפתחותנו הרוחנית. וכך, אף שהקמנו מדינה עצמאית, אנו שרויים עדיין באותו חורבן. הגלות שאליה יצאנו עוד לא הסתיימה.
אנו חווים שוב את אותו תהליך מוכר: התפרצות האגו, חורבן בליבנו - פירוד, פילוג, ייסורים גשמיים וחוזר חלילה. נראה שהאגו התעצם כל כך עד כי איננו מסוגלים אפילו להקשיב ולשמוע, וכאן נמצא בדיוק מקום החורבן - בחוסר הרצון שלנו להיתקן, להשתנות. אבל דווקא ממצב השפל יבוא הפתרון.
השלב הראשון בתהליך הוא גילוי הרע. אנו נגלה ונבין עד כמה התרחקנו זה מזה, ושהאגו הוא זה שבגללו איננו מסוגלים או מצליחים לשוב ולהתחבר. לאחר מכן עלינו לגלות כי חוסר הקשר בינינו הוא הגורם המזיק. או אז נבין שהכול תלוי ביחסנו לזולת, ושהתקומה היא רוחנית בלבד. עלינו לשקם את אותם יחסים שלימד אברהם את הבבלים לפני חמשת אלפים שנה ולבנותם מחדש.
מחדשים את הקשר
הקבלה מלמדת אותנו שכאשר ננסה באמת לחדש את הקשר בינינו, אבל בהבנה ועם רצון אמיתי "שזה יעבוד", נקבל תמיכה מחוקי הטבע. כמו בני זוג שמתקוטטים ומשלימים זה עם זה - וכשהם משלימים האהבה ביניהם חזקה יותר - כך יהיה גם איתנו.
חודש אב מביא איתו, לצד הצער על החורבן, גם משב רוח של אהבה, שאותה אנו מציינים בחג האהבה העברי - ט"ו באב. לא במקרה חלים היום שמסמל את החורבן והיום שמסמל את האהבה באותו חודש.
ט"ו באב מסמל את הקשר שכבר חודש בין הנשמות וכתוצאה מכך גם בין הנשמות לבין הכוח העליון, ולפיכך את הדרך לחזור מן הגלות. לכן, רק כשנחדש שוב את קשרי האהבה בינינו, נוכל לעלות לדרגת קיום חדשה, מהחורבן לעבר האושר והאהבה.