כבר היה לנו דור ה-X, והיה גם דור ה-Y, וכעת יש דור חדש - דור ה-І. זהו דור מיוחד באמת, שבבסיסו נמצא ה"אני", אבל את הייחודיות שלו ניתן לנתב גם לכיוונים חיוביים
חברת Appleוהמנכ"ל הצבעוני והמבריק שבראשה, סטיב ג'ובס, נודעו מאז ומתמיד ביכולתם הגאונית לזהות (לפני כולם) מגמות וצרכים אנושיים, לעצב אותם בדרך מבריקה, לבנות להם מעטפת שיווקית נכונה ולחייך כל הדרך אל הבנק כשהם קוצרים רווחים עצומים.
אין זה פלא, אפוא, שבהתחדש עלינו שנת 2008, מצאנו עצמנו עם שורת מוצרים שימושיים מבית היוצר של ג'ובס;
iPod, iTunes, iPhoneועוד מגוון מוצרים מתוצרת חברת Apple, הפכו כבר מזמן לדבר שבשגרה. אך הדבר המעניין בכל המוצרים האלה, הוא שג'ובס וצוותו בחרו למתג את כולם תחת המושג І, כלומר, להציב במרכז התפיסה האסטרטגית של החברה שלהם, לא את המכשיר עצמו, אלא את ה"אני".
כשה"אני" במרכז
בשנות השמונים המוקדמות טבעו סופרים כמו ויליאם גיבסון ודאגלס קופלנד את המונח דור ה- X (באנגלית: GenerationX). סרטים כמו "המציאות נושכת", ספרים כמו:
"GenerationX: TalesforanAcceleratedCulture"(קופלנד) ומאמרים רבים ניסו לפענח את מאפייני הדור של אלו שנולדו בין שנות השישים לתחילת שנות השמונים של המאה העשרים. לצד העניין החברתי-דמוגרפי, השקיעו תאגידי הענק מאמצים רבים כדי להבין כיצד נכון לשווק את סחורתם למיליוני הצעירים שהתבגרו אז במערב - בעיקר בצפון אמריקה, בריטניה, אוסטרליה וניו זילנד, ובכיסם דולרים רבים.
שנים מספר לאחר מכן ניסו לדבר על דור ה-Y, שמעולם לא תפס ממש תאוצה. אבל דווקא Apple - אז עדיין חברה קטנה ומתפתחת - הבינה נכון את הדור החדש, ופרצה אל התודעה הציבורית עם המצאת המחשב האישי הראשון בהיסטוריה.
היום, בחסותה של אותה חברה שהפכה בינתיים לתאגיד ענק, אנו שמחים להציג בפניכם את הדור החדש, דור ה-І, או בתרגום חופשי לשפת הקודש: דור ה"אני".
המוצרים "מוכווני האני" כמשל
אבל מובן שכל אותם מוצרים המציבים את ה"אני" הייחודי במרכז, הם רק סמל לתהליך מקיף שאנו חוזים כיום בהתעצמותו, ושאחד ממאפייניו המרכזיים הוא העיסוק האובססיבי של האדם בעצמו. כך למשל, סקר שנערך השנה עבור המוסף "זמנים מודרניים" בקרב מדגם מייצג באוכלוסייה הבוגרת קובע, שאנו מרוכזים יותר בעצמנו, פחות מעורבים בקהילה, ונעדרי מחויבות לשינוי חברתי. נתונים מחקריים אלה נתמכים היטב במציאות שטופחת על פנינו מדי בוקר עם הקפה והעיתון היומי. זפזופ מהיר בין ערוצי הטלוויזיה או שיטוט קצר במחוזות החיים (מה שאתם מעדיפים), יגלו כי האגו האנושי תפח לממדים מפלצתיים והרסניים. אך מה הסיבה לכך? מהו המקור להרגשת הייחודיות שכה אופיינית לדורנו, וכיצד, אם בכלל, ניתן להשתמש בה כקרש קפיצה להתקדמות חיובית?
כל אחד הוא באמת יחיד ומיוחד
"אשר מדה זאת, הייחודיות, נמשכת לנו ישר מהבורא, יחידו של עולם, שהוא שורש כל הבריות" (בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם").
במאמרו "השלום בעולם", מסביר בעל הסולם שכפי שהבורא הוא אחד, יחיד ומיוחד, כך גם אנחנו, באופן בלתי מודע, שואפים להיות יחידים ומיוחדים. הקבלה גורסת שמקור נשמות בני האדם הוא מנשמה כללית אחת, שהתחלקה ל"נשמות פרטיות" - המכונות "ניצוצות". ניצוצות אלה התלבשו בגופי בני האדם בעולם שלנו, וכך נוצרה מציאות שבה לכל אדם יש ניצוץ נשמה שייחודי רק לו. מהותו של "ניצוץ" זה, שמכונה בספרים גם "חלק אלוה ממעל", היא לחזור לדבקות במקור, בבורא, אבל בינתיים דוחפת אותו מידת הייחודיות לממש את עצמו בדרכים שונות.
האחד חולם להיות רופא דגול, האחר - מאפיונר מתוחכם, השלישי משתוקק להיות ספורטאי ידוע ובעל הישגים, אבל כל אדם זקוק לדבר מה שיוכל להתגאות בו ולהצדיק את קיומו. שימושים אלה, מסביר בעל הסולם, הם טבעיים, זמניים, והמניע הישיר להם הוא האגו האנושי. הבעיה שהוא מצביע עליה, היא שאם נתמיד ונעסוק רק במימוש אגואיסטי כזה, נביא על עצמנו חורבן:
"והגם שבארנו בה טעם יפה וגבוה, אשר מדה זאת נמשכת לנו ישר מהבורא, עם כל זה מתוך שהרגשת הייחודיות התיישבה בתוך האגואיזם הצר שלנו, נעשתה פעולתה הרס וחורבן, עד שהייתה למקור לכל החורבנות שהיו ויהיו בעולם" (בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם").
ולכן לצד השימוש הזמני והטבעי במידת הייחודיות של כל אחד מאיתנו, הוא מציע פתרון אולטימטיבי. לטענתו, הבורא מביא את האדם אל צומת דרכים ומותיר בידו את הבחירה:
לנתב את מידת הייחודיות שבו לטובת נתינה ודאגה לזולת, ובכך להידמות לתכונתו של הבורא, מה שמבטיח לאדם צמצום הפער בינו לבין הבורא, או להשתמש בתכונת הייחודיות לטובת עצמו, מה שמוביל בסופו של דבר לדיכוי האחרים ולדחף בלתי נשלט להרגיש גדול יותר מכולם.
באופן טבעי אנו בוחרים בדרך השנייה, גם אם בצורה בלתי מודעת. עקב כך אנו נעשים אינדיבידואליסטיים יותר ויותר, ומפתחים ריחוק מהסובבים אותנו. את התופעה הזו ממחיש בעל הסולם בעזרת דימוי מעולם הפיזיולוגיה. הביטו בגוף האדם, הוא אומר, הגוף מורכב ממיליארדי תאים, שכל אחד מהם פועל כמערכת אוטונומית עם מטרה ייחודית לעצמה. אולם על אף שהתאים מתנהלים בדומה ליחידות רווח עצמאיות, מאחדת את כולם מטרה משותפת, שאותה מציב כל תא מעל למטרה האישית שלו.
כאשר תא מסוים מתנתק מהמטרה הכללית של הגוף כולו, ופועל רק לתועלת עצמו, אנו קוראים לתופעה הזו "סרטן". התא הנגוע מדביק קבוצת תאים נוספת, שלבסוף מביאה את הגוף לקריסה ולהשמדה עצמית... וגם להשמדת קבוצת התאים שגרמה לתהליך.
ייחודי זה בסדר גמור, אך את הכוונה צריך לשנות
"אמנם יש שני צדדים במטבע הייחודיות האמורה, כי אם נסתכל בה מצד השתוותה עם יחידו של עולם, הרי היא פועלת רק בצורה של 'השפעה לזולתו'. שהרי הבורא כולו משפיע, ואין בו מצורת הקבלה ולא כלום, כי לא חסר לו מאומה, ואינו צריך לקבל דבר מהבריות שברא. לכן, גם הייחודיות שנמשכת אצלנו ממנו מחויבת שתפעל גם כן רק בצורות של 'השפעה לזולתו' ולא כלום לקבל לעצמו" (בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם").
לא צריך לוותר על הרגשת הייחודיות, ואין גם צורך לשנות אותה, אבל צריך ללמוד כיצד להשתמש בה בדרך הנכונה, כלומר, לשנות את הכוונה מאחורי המעשים לכוונה "ליהנות לזולת". המעניין הוא, שהשינוי מתחולל רק בממד הכוונה ולא ברמת ביצוע המעשה.
אדם שמחליט לקחת את התהליך הרוחני לידיו, ומטפס במעלה הסולם הרוחני, רוכש את תכונת הנתינה והופך לעצמאי. לסיכום, כדאי לזכור: תכונת הייחודיות היא הדבר הנפלא ביותר שיש בכל אחד מאיתנו. אנו באמת מיוחדים. וכאשר התכונה המיוחדת של כל אחד מאיתנו לובשת על עצמה את הרצון לאהוב ולהעניק לאחרים, היא הופכת אותנו דומים לבורא. כך משלים כל אדם את תפקיד נשמתו הפרטית בפאזל הגדול שמכונה "הנשמה הכללית", ובדרך הוא הופך לאחד, יחיד ומיוחד.