בזמן בו פרחה המיסטיקה, חכמת הקבלה התגלתה וסיפקה ידע על הגדילה ההדרגתית של האגו שלנו, ועל מה שגורם לכך. המקובלים לימדו שכל מה שקיים עשוי מרצון לקבל הנאה. אבל הרצונות האלו לא יכולים להתמלא בצורה הטבעית שלהם, כשהם מרוכזים בעצמם, מפני שכשאנחנו מספקים רצון, הרצון מתמלא ובכך הוא, למעשה, מתבטל. ואם רצון למשהו מתבטל, אנחנו כבר לא יכולים ליהנות ממנו.
למשל, חשבו על המאכל האהוב עליכם. עכשיו, דמיינו את עצמכם במסעדה מפוארת, מתרווחים בנוחות בכיסא כשמלצר אדיב מגיש לכם צלחת גדולה ומניח אותה על השולחן. אח... הריח המוכר והטוב הזה! אתם כבר נהנים?
אבל ברגע שמתחילים לאכול, התענוג פוחת. וככל שאנחנו מתמלאים, אנו מפיקים פחות הנאה מהאוכל. בסופו של דבר, כשאנחנו מלאים, אנחנו כבר לא מסוגלים ליהנות מהאוכל, ולכן מפסיקים לאכול. אנחנו לא מפסיקים כי אנחנו מלאים, אלא מפני שזה לא כיף לאכול כשהבטן מלאה. זהו המלכוד של האגו – ברגע שהוא מקבל את מה שהוא רצה, הוא כבר לא רוצה את זה.
ומפני שאנחנו לא מסוגלים לחיות ללא תענוג, אנחנו חייבים להמשיך ולחפש תענוגים חדשים וגדולים יותר. אנחנו מפתחים רצונות חדשים, שגם הם יישארו בלתי מסופקים. זהו מעגל קסמים. ברור שככל שאנחנו רוצים יותר, אנחנו מרגישים ריקים יותר. וככל שאנו מרגישים ריקים יותר, אנחנו נעשים מתוסכלים יותר.
ומפני שעכשיו אנחנו נמצאים בדרגת הרצון החזקה ביותר בהיסטוריה שלנו, אי אפשר להימנע מהמסקנה שהיום אנחנו פחות מרוצים מאי פעם, למרות שיש לנו הרבה יותר ממה שהיה לאבותינו ולאבות אבותינו. הניגוד בין מה שיש לנו, מצד אחד, וחוסר הסיפוק הגדל שלנו, מצד שני, הוא המהות של המשבר שאנחנו חווים היום. ככל שאנחנו נעשים אגואיסטים יותר, אנחנו מרגישים ריקים יותר, והמשבר נעשה קשה יותר.