נתחיל מהמקום בו סיימנו את הפרק הראשון. אמרנו שהכול יהיה נפלא אם רק נלמד להשתמש באגו שלנו בצורה שונה – כך שנתחבר עם האחרים וניצור יחד גוף רוחני אחד. אמרנו גם שיש אמצעי שהומצא בדיוק למטרה הזו – חכמת הקבלה.
אבל אם נסתכל סביבנו, נראה בבירור שהעתיד שאנחנו מתקדמים אליו, לא ממש מבטיח. אנחנו נמצאים במשבר, במשבר רציני. ואפילו אם הוא עדיין לא פגע בנו ישירות, אין לנו שום ביטחון שלא ניפגע. נראה שאין שום תחום שהמשבר לא הותיר בו את חותמו – בחיים האישיים שלנו, בחברה הסובבת אותנו ואפילו בטבע.
אבל משברים הם לא בהכרח דבר שלילי. הם פשוט מצביעים על כך שהמצב הנוכחי מיצה את עצמו, ושהגיע הזמן להתקדם לשלב הבא. הדמוקרטיה, המהפכה התעשייתית, שחרור האישה, הפיזיקה הקוונטית – כל אלה התפתחו כתוצאה ממשבר בתחומם. למעשה, כל מה שקיים היום הוא תוצאה של איזשהו משבר שהתרחש בעבר.
כמו כל משבר, המשבר הנוכחי הוא הזדמנות לשינוי, קרש קפיצה להתפתחות. אם נעשה את הבחירה הנכונה, כל הקשיים פשוט ייעלמו. אנחנו יכולים לספק בקלות מים, מזון ומחסה לעולם כולו. אנחנו יכולים להשכין שלום עולמי ולהפוך את העולם הזה למקום משגשג ודינמי. אבל כדי שזה יקרה, אנחנו חייבים לרצות לגרום לזה לקרות, ולהחליף את הבחירה הנוכחית שלנו בפילוג, בזו שהטבע רוצה שנבחר בה: אחדות.
אז למה אנחנו לא רוצים להתחבר? מדוע אנחנו מתנכרים זה לזה? ככל שאנחנו מתקדמים, וככל שאנחנו צוברים יותר ידע, אנחנו נעשים פחות שמחים. למדנו איך לבנות ספינות חלל, ייצרנו רובוטים בגודל מולקולה ופענחנו את הגנום האנושי, אז למה לא למדנו איך להיות מאושרים?
ככל שנעמיק בחכמת הקבלה, נגלה שהיא תמיד מובילה אותנו אל שורש הדברים. לפני שהיא נותנת תשובה כלשהי, היא מסבירה למה אנחנו נמצאים במצב שבו אנחנו נמצאים. וברגע שאנו מכירים את השורש של מצבנו, כמעט ואין צורך בהדרכה נוספת.