נראה שהצהרה שטבע האדם הוא אגואיסטי לא ממש תזַכֵה אותנו בכותרות ראשיות, אבל מפני שאנחנו אגואיסטים מטבענו, כולנו – ללא יוצא מן הכלל – מועדים לשימוש לרעה בידע שלנו. זה לא אומר שנשתמש בידע כדי לבצע פשע. זה יכול להתבטא בדברים קטנים מאוד וכביכול חסרי משמעות, כמו לקבל קידום בעבודה כשלא מגיע לנו, או לספר על אחרים דברים שהם היו מעדיפים להצניע.
החדשות האמיתיות לגבי האגו הן לא שטבע האדם הוא אגואיסטי, אלא שאני אגואיסט (או אגואיסטית, כמובן).הפעם הראשונה שבה אנחנו ניצבים מול האגו שלנו היא התנסות די מפכחת. וכמו בכל התפכחות, זה כאב ראש ענק.
יש סיבה טובה לכך שהרצון לקבל כל הזמן מתפתח. תיכף ניגע בה, אבל בינתיים נתמקד בתפקיד של ההתפתחות הזו מבחינת הדרך שבה אנו רוכשים ידע. כשמופיע רצון חדש, הוא יוצר צרכים חדשים ודרישות חדשות. וכשאנו מחפשים דרכים לספק את הדרישות האלו, אנחנו מפתחים ומחדדים את השכל שלנו. במילים אחרות, התעצמות הרצון לקבל, היא שמייצרת התפתחות.
---------------Kabbalearn------------------
הדרגה הראשונה של הרצון היא דרגה של רצונות גופניים, כמו: אוכל, מין, משפחה ובית. אלו הרצונות הבסיסיים ביותר, והם קיימים באופן שווה בכל היצורים החיים.
בשונה מהדרגה הראשונה, כל יתר דרגות הרצון ייחודיות לאדם ונובעות מהִמַצְאותנו בחברה אנושית:
· הדרגה השנייה היא הרצון לעושר.
· הדרגה השלישית היא הרצון לכבוד, לפרסום ולשליטה.
· הדרגה הרביעית היא הרצון לידע.
---------------Kabbalearn------------------
אם נסתכל על ההיסטוריה האנושית מנקודת המבט של התפתחות הרצונות, נגלה איך הרצונות שגדלו באדם יצרו כל רעיון, תגלית והמצאה. בעצם, כל חידוש שקרה בהיסטוריה, החל מהמצאת הגלגל, דרך גילוי הפניצילין, ועד פיתוח המחשב, היה כלי שעזר לנו לספק את הדרישות והצרכים הגוברים שמייצרים הרצונות שלנו.
האושר או העצבות, התענוג או הסבל שאנו חשים תלויים במידה בה אנחנו מספקים את הצרכים שלנו. אבל סיפוק דורש מאמץ. למעשה, אנחנו כל כך מונעים על ידי הרצון שלנו להרגיש תענוג, שכמו שאומר בעל הסולם: "אפילו תנועה קטנה ביותר לא יניע האדם... מבלי להטיב מה את עצמו. למשל, שאדם מטלטל את ידו מהכיסא אל השולחן, הוא משום שנדמה לו שבהניח ידו על השולחן יהנה יותר. ואם לא היה נדמה לו כזה, היה עוזב את ידו על הכיסא בכל שבעים שנותיו מבלי להניעה ממקומה".
בפרק הקודם הסברנו שהאגו מציב אותנו במלכוד. או במילים אחרות, עוצמת התענוג תלויה בעוצמת הרצון. ככל שגדלה בנו תחושת השובע ממשהו, הרצון אליו פוחת בהתאמה. וכשהרצון נעלם, גם התענוג נעלם. כלומר, כדי ליהנות ממשהו, אנחנו חייבים לא רק לרצות אותו, אלא להמשיך ולרצות אותו, או שהתענוג יתפוגג.
יותר מכך, התענוג לא נמצא באובייקט הנחשק, אלא במי שרוצה את התענוג. למשל, אם אני "מטורף" על סלט טונה, זה לא אומר שיש איזשהו תענוג בטונה, אלא שתענוג "בצורה" של טונה קיים בתוכי.
תשאלו כל דג טונה אם הוא נהנה מהבשר של עצמו. ספק אם התשובה שלו תהיה חיובית. אני יכול להיות חסר טקט ולשאול את הטונה, "אבל איך יכול להיות שאתה לא נהנה מזה? כשאני לוקח ממך ביס, זה כל כך טעים... ולך יש טונות של טונה! אם הייתי במקומך, הייתי בגן עדן".
כולנו כמובן יודעים, שזה לא דיאלוג מציאותי, ולא רק בגלל שדגי טונה לא מדברים עברית. ברור לנו שדגי טונה לא יכולים ליהנות מהבשר של עצמם, למרות שבני אדם יכולים ליהנות מאוד מהטעם של הטונה. למה, אם כן, קיימת ההנאה האנושית הזו מהטעם של הטונה? בגלל שיש לנו רצון לזה.
הסיבה שדגי טונה לא יכולים ליהנות מהבשר של עצמם, היא שאין להם שום רצון לזה. רצון ספציפי להפיק הנאה מאובייקט ספציפי נקרא "כלי", וקבלת תענוג בתוך הכלי נקראת "אור". העיקרון של הכלי והאור הוא ללא ספק העיקרון החשוב ביותר בחכמת הקבלה.