עכשיו, כשאנחנו יודעים שרצונות מייצרים התקדמות, בואו נראה כיצד התמודדנו איתם לאורך ההיסטוריה. בדרך כלל היו לנו שתי דרכים לתפעל רצונות: האחת – להפוך את הכול להרגלים, "לאלף" רצונות או לרתום אותם לתוך שגרה יומיומית, והשנייה – להעלים ולדכא אותם.
רוב הדתות משתמשות באפשרות הראשונה, כלומר, מתגמלות כל פעולה עם תמורה משתלמת כלשהי. כדי לגרום לנו לעשות את מה שנחשב לטוב, המורים שלנו והאנשים סביבנו מתגמלים אותנו עם משוב חיובי בכל פעם שאנחנו עושים משהו "נכון", או מענישים אותנו כשאנחנו עושים משהו ש"אינו נכון". ככל שאנחנו מתבגרים, התמריצים נפסקים בהדרגה, אבל הפעולות שלנו כבר 'סומנו' אצלנו כמתגמלות או כמענישות.
ברגע שאנחנו רגילים למשהו, הוא הופך אצלנו לטבע שני. וכשאנחנו פועלים בהתאם לטבע שלנו (גם אם זה הטבע השני), אנחנו תמיד מרגישים נוח עם עצמנו. אם למשל קיבלתי יחס טוב בכל פעם שנתתי תרומה, כשאגדל ארגיש טוב בכל פעם שאתן תרומה, אפילו אם אף אחד לא ידע על כך, פשוט משום שבתוכי הפעולה הזאת כבר מקושרת עם משהו חיובי ונעים.
הדרך השנייה להתמודדות עם הרצונות שלנו היא על ידי העלמתם. היא משמשת בעיקר את שיטות המזרח. הגישה הזו מבטאת חוק פשוט: עדיף לא לרצות, מאשר לרצות ולא לקבל. או במילותיו של לאו-צו (531-604 לפנה"ס): "הֱיֵה רגיל, אַמֵץ פשטות, הפחת אנוכיות, היה בעל מעט רצונות". ["הדרך של לאו-צו"]
במשך שניםרבות היה נראה שאנחנו מצליחים להסתדר בעזרת שתי השיטות האלה בלבד. למרות שלא קיבלנו את מה שרצינו (בגלל החוק שברגע שאתה מקבל את מה שרצית, אתה כבר לא רוצה את זה יותר), המרוץ עצמו סיפק אותנו. בכל פעם שהופיע רצון חדש, האמנו שהפעם, דווקא הוא, יממש את שאיפותינו. כל עוד המשכנו לחלום, היינו מלאי תקווה. ובמקום שיש תקווה – יש חיים, גם אם לא ממש מצליחים להגשים את החלומות.
אבל הרצונות שלנו גדלו, ויותר מכך – השתנו. הפסקנו להסתפק בחלומות בלתי מוגשמים, בכלי ריק שאינו מכיל את המילוי שצריך היה להיות בו. ושתי הדרכים להתמודדות עם הרצונות – האילוף וההעלמה – ניצבות כעת בפני אתגר רציני. כשאנחנו לא יכולים להעלים או להדחיק את הרצונות שלנו, אין לנו שום ברירה אלא לחפש דרך לספק אותם. במצב הזה אנחנו נוטשים את הדרכים הישנות, או לפחות משלבים אותן עם צורת חיפוש חדשה.