כפי שאמרנו בפרק הקודם, הבריאה עשויה כל כולה מרצון לקבל תענוג. הרצון הזה התפתח בארבעה שלבים, שהאחרון שבהם הוא "הנברא". שרטוט 1 מתאר את התהליך הזה, שהוא הבסיס לכל מה שקיים. אם נתייחס לכל התהליך הזה כאל סיפור, נוכל לזכור שהשרטוטים מתארים מצבים רגשיים, רוחניים ולא מקומות או חפצים.
לפני שבוראים משהו, חייבים קודם לחשוב עליו ולתכנן אותו. למחשבה שיצרה את הבריאה אנחנו קוראים "מחשבת הבריאה".
בפרק הראשון אמרנו שבעבר, הפחד של בני האדם מהטבע (מהבורא) דחף אותם לחפש מהי התכנית שלו בעבורם. מהתצפיות שערכו הם גילו, שתכנית הטבע היא שהאדם יקבל תענוג. ולא סתם תענוג, כמו אלה שאנחנו יכולים להרגיש בעולם הזה, אלא תענוג מסוג מיוחד מאוד – התענוג שבלהיות דומים לו, לבורא.
אם תסתכלו על שרטוט 1, תראו שמחשבת הבריאה היא בעצם רצון לתת תענוג (שנקרא "אור") לנבראים. זהו גם שורש הבריאה, משם כולנו התחלנו.
המקובלים משתמשים במושג "כלי" כדי לתאר את הרצוןלקבל את התענוג, את האור. זו הסיבה שהם קראו לחכמה שלהם "חכמת הקבלה".
לתענוג הם קראו "אור" מפני שכאשר הכלי (הנברא, האדם) מרגיש את הבורא, מתפשטת בתוכו הרגשה של חכמה גדולה. משהו כמו מתבהר ומאיר מבפנים. כשהמצב הזה מציף אותנו, אנחנו מבינים שהחכמה הזו שהתגלתה, תמיד הייתה שם, אלא שהיא הייתה נסתרת מאיתנו. כל מה שנראה לפני כן כחשכת הלילה, פשוט הפך לאור יום, והבלתי נראה הפך נראה. ומפני שהאור הזה מביא איתו חכמה, המקובלים קוראים לו "אור חכמה".