למרות שהבורא רוצה שנקבל את התענוג שבהידמוּת לו, הוא לא הטביע בנו את הרצון הזה מלכתחילה. כל מה שהוא נתן לנו זו השתוקקות לתענוג המושלם. אבל כמו שאנחנו יכולים לראות ברצף הבחינות, הבורא לא יצר את הנברא עם הרצון להיות כמותו, אלא זה משהו שהתפתח בתוכו במהלך הבחינות.
בבחינה ג' הנברא כבר קיבל הכול והתכוון לתת בחזרה לבורא. הרצף יכול היה להסתיים שם, כשהנברא עשה בדיוק את מה שהבורא עושה – לתת. במובן הזה, באותו הרגע הם היו זהים.
אבל הנברא לא הסתפק בנתינה. הוא רצה לדעת מה הופך את הנתינה למהנה, למה כוח נתינה הוא הכרחי כדי לברוא מציאות ואיזו חכמה משיג הנותן על ידי הנתינה. בקיצור, הנברא רצה להבין את מחשבת הבריאה. זו הייתה השתוקקות חדשה, השתוקקות שהבורא לא 'שתל' בתוך הנברא.
בנקודה הזו במסעו בעקבות מחשבת הבריאה, הנברא הפך לישות מובחנת, נפרדת מהבורא. אפשר להסתכל על זה בצורה כזו: אם אני רוצה להיות כמו מישהו אחר, זה בהכרח אומר שאני מודע לזה שקיים מישהו אחר מלבדי, ושלמישהו הזה יש משהו שאני רוצה, או שהוא בעצמו משהו שאני הייתי רוצה להיות.
במילים אחרות, אני לא רק מבין שיש עוד מישהו חוץ ממני, אלא אני מבין שהמישהו הזה שונה ממני. ולא סתם שונה, אלא טוב יותר. אחרת, למה שארצה להיות כמותו?
לכן מלכות, בחינה ד', שונה מאוד משלוש הבחינות הראשונות, כי היא רוצה לקבל תענוג מסוים מאוד (לכן החץ העבה) – התענוג שבהידמות לבורא. מנקודת מבטו של הבורא, הרצון של מלכות משלים את מחשבת הבריאה, את המעגל שעליו הוא חשב מלכתחילה (שרטוט 2).
שרטוט 2: החץ ממלכות לבורא מתאר את רצונה של מלכות להיות כמו הבורא.
למרבה הצער, אנחנו לא מסתכלים על הדברים מנקודת המבט של הבורא. במבט מכאן, מלמטה, דרך המשקפיים הרוחניים השבורים שלנו, התמונה קצת פחות מושלמת. כדי שהכלי (האדם), ההפוך לגמרי מהאור, יהפוך להיות כמו האור, הוא חייב להשתמש ברצון לקבל שלו עם הכוונה לתת. בכך הוא מעביר את המיקוד שלו מהתענוג של עצמו אל האושר שמקבל הבורא מהנתינה. בפעולה הזו גם הכלי הופך לנותן.
בעצם, קבלה במטרה לתת לבורא כבר התרחשה בבחינה ג'. בכל מה שקשור לפעולות הבורא, בחינה ג' כבר השלימה את המשימה של הידמות לבורא. הבורא נותן במטרה לתת, ובחינה ג' מקבלת במטרה לתת, אז במובן זה הם ממש אותו דבר. השוני ביניהם הוא בפעולה – הבורא נותן ובחינה ג' מקבלת – אבל הכוונה לתת היא אחת.
יחד עם זאת, התענוג המושלם אינו לדעת מה עושה הבורא ולחקות את פעולותיו. התענוג המושלם הוא לדעת למה הבורא עושה את מה שהוא עושה; להשיג את המחשבות שלו. והחלק הזה, הגבוה ביותר בבריאה – מחשבת הבורא – לא ניתן לנברא. את זה הנברא (בחינה ד') חייב להשיג בעצמו.
יש כאן קשר מופלא. במבט ראשון נדמה כאילו אנחנו והבורא ניצבים בצדדים הפוכים של המגרש, מפני שהוא נותן ואנחנו מקבלים. אבל למעשה, התענוג הגדול ביותר שלו הוא שאנחנו נהיה כמותו, והתענוג הגדול ביותר שלנו יהיה להיות כמותו. זה דומה לרצון הטבעי של כל ילד לחקות את הוריו ולהיות כמוהם, ולרצון הטבעי של כל הורה שהילדים שלו ישיגו גם את הדברים שהוא עצמו לא השיג.
אנחנו והבורא בעצם משתוקקים לאותה המטרה. אם היינו יכולים לתפוס את העניין הזה, החיים שלנו היו שונים לגמרי. במקום הבלבול וחוסר הכיוון שרבים מאיתנו מרגישים היום, היינו יכולים לצעוד יחד – בורא ונברא – אל עבר המטרה שיועדה לנו משחר הבריאה.
---------------Kabbalearn------------------
המקובלים משתמשים בהרבה מושגים כדי לתאר את הרצון לתת: בורא, אור, הנותן, מחשבת הבריאה, שורש, בחינת שורש, כתר, בינה ועוד רבים אחרים. הם גם משתמשים בהרבה מושגים כדי לתאר את הרצון לקבל: נברא, כלי, מקבלים, בחינה א', חכמה, מלכות ועוד. המושגים האלה מתארים הבחנות עדינות בתוך שתי התכונות – נתינה וקבלה. אם נזכור את הנקודה הזו, ריבוי השמות לא יבלבל אותנו.
---------------Kabbalearn------------------
כדי להיות כמו הבורא, כלומר נותן, הכלי עושה שני דברים: קודם כל הוא מפסיק לקבל, בפעולה שנקראת "צמצום". הכלי עוצר את האור לגמרי, ולא מאפשר לשום חלק ממנו להיכנס לתוכו. בדומה לכך, קל יותר להימנע לגמרי מאכילה של משהו טעים אבל לא בריא, מאשר לאכול רק קצת ממנו ולהשאיר את היתר בצלחת. לכן פעולת הצמצום היא הצעד הראשון והקל ביותר בדרך להידמות לבורא.
הדבר הבא שעושה מלכות הוא לבנות מנגנון שבודק את האור (התענוג) ומחליט האם לקבל אותו, ואם כן, באיזו מידה. המנגנון הזה נקרא "מסך". התנאי שלפיו המסך מחליט כמה אור לקבל נקרא "כוונה לתת" (שרטוט 3). במילים פשוטות, הכלי מקבל לתוכו רק את מה שהוא מסוגל לקבל עם כוונה לגרום הנאה לבורא. האור שמתקבל בתוך הכלי נקרא "אור פנימי", והאור שנשאר בחוץ נקרא "אור מקיף".
שרטוט 3: המסך הוא הקו שמפריד בין האור שהנברא יכול לקבל עם כוונה לתת הנאה לבורא (אור פנימי), לבין האור שהוא לא יכול לקבל עם הכוונה הזו (אור מקיף).
בסופו של תהליך התיקון הכלי יקבל את כל האור של הבורא ויתאחד עימו. זוהי מטרת הבריאה. כשנגיע למצב הזה, אנחנו נרגיש אותו גם כאנשים פרטיים וגם כחברה אחת, מאוחדת, מפני שלאמִתו של דבר, הכלי השלם לא עשוי מרצונות של אדם אחד, אלא מהרצונות של כל האנושות. כאשר נשלים את התיקון האחרון הזה, נהיה דומים לבורא, בחינה ד' תתמלא, והבריאה תושלם מנקודת המבט שלנו, כשם שהיא מושלמת מנקודת מבטו של הבורא.