אדם הראשון, הנשמה הכללית, הוא השורש האמיתי לכל מה שקורה כאן. זהו מבנה של רצונות שהופיע ברגע שהושלמה יצירת העולמות הרוחניים. כאמור, חמשת העולמות – אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה – משלימים את התפתחות החלק העליון של בחינה ד'. אבל החלק התחתון עוד צריך להתפתח.
במילים אחרות, הנשמה עשויה מרצונות שאיתם אי אפשר לעבוד, כלומר, מרצונות שבזמן שהם נבראו, הם לא יכלו לקבל אור על מנת לתת לבורא. עכשיו הם חייבים לצוף בזה אחר זה ולהפוך למתוקנים, כלומר, להפוך לרצונות שאפשר לעבוד איתם. זה יקרה בעזרתם של העולמות – הרצונות שאיתם אפשר לעבוד.
ובדיוק כמו החלק העליון של בחינה ד', גם החלק התחתון שלה מתחלק לדרגות רצון של דומם, צומח, חי ומדבר. אדם הראשון רוצה להתפתח דרך אותן דרגות כמו העולמות וכמו ארבע הבחינות. אבל כמו שאמרנו, הוא עשוי מרצונות שלא יכלו לקבל אור על מנת לתת לבורא, לכן ברגע שהוא מנסה לקבל, הוא מקבל לעצמו, ובכך נעשה נפרד מהבורא (מכוח הנתינה). כתוצאה מכך, אנחנו, החלקים של נשמת אדם הראשון, איבדנו את הרגשת השלמות והאחדות שאיתה נבראנו, ואנו מרגישים נפרדים זה מזה, ומהבורא.
צריך להבין איך עובדת המערכת הרוחנית. הרצון של הבורא הוא לתת. זו הסיבה שהוא ברא אותנו ומקיים אותנו. הרצון לקבל הוא מטבעו מרוכז בעצמו, סופג, ואילו הרצון לתת בהכרח מכוון כלפי חוץ, אל עבר המקבל. זו הסיבה שרצון לקבל לא יכול לברוא, וזו גם הסיבה שלבורא חייב להיות רצון לתת, אחרת הוא לא היה מסוגל לברוא.
ומפני שהוא רוצה לתת, מה שהוא בורא בהכרח ירצה לקבל, אחרת למי הוא ייתן? אז הוא ברא אותנו עם רצון לקבל, ולא עם שום דבר אחר. חשוב להבין את הנקודה הזו; אין בנו שום דבר חוץ מרצון לקבל, ולא צריך להיות בנו שום דבר חוץ מרצון לקבל, כי מטרת בריאתנו היא שנקבל הנאה ותענוג מהבורא. אז אם אנחנו מקבלים ממנו, המעגל מושלם. הוא שמח ואנחנו שמחים. נכון?
לא ממש. אם כל מה שאנחנו רוצים זה לקבל, לא נוכל ליצור קשר עם הנותן, מפני שאין בנו שום דבר שפונה כלפי חוץ כדי לראות מאיפה מגיע מה שאנחנו מקבלים. אז חייב להיות לנו רצון לקבל, אבל כדי להשיג את מטרת הבריאה – הידמות לבורא (כי להיות כמו הבורא זה התענוג המושלם) – אנחנו חייבים גם להכיר את הנותן, ולשם כך אנחנו זקוקים לרצון לתת. זו הסיבה שיש לנו בחינה א' וגם בחינה ב'.
הדרך להשיג את שני הרצונות איננה לברוא רצון חדש שלא הוכנס לתוכנו על ידי הבורא, אלא בכך שנסתכל רק על התענוג שאנחנו נותנים לנותן, בלי קשר לתענוג שנרגיש או לא נרגיש תוך כדי התהליך הזה. זה נקרא "כוונה לתת". זוהי מהות התיקון, וזה מה שהופך אותנו מאגואיסטים לאוהבי הזולת (לבעלי תכונת נתינה, כמו הבורא). ובסופו של דבר, ברגע שנרכוש את התכונה הזו, נוכל להתחבר עם הבורא, ואת זה העולמות הרוחניים מיועדים ללמד אותנו.
כל עוד אנחנו לא מרגישים מחוברים לבורא, אנחנו נחשבים לחלקים שבורים של נשמת אדם הראשון, רצונות בלתי מתוקנים. ברגע שיש לנו כוונה לתת, אנחנו נעשים מתוקנים ומחוברים, לבורא ולכל האנושות. כשכולנו נהיה מתוקנים, נעלה שוב אל בחינת השורש שלנו, אפילו מעבר לעולם אדם קדמון, אל מחשבת הבריאה עצמה, שנקראת "אינסוף", מפני שהקבלה שלנו תהיה שם אינסופית ונצחית.
העולם שלנו נועד לעזור לנו לבצע את השינוי הזה מקבלה לנתינה. בפרקים הבאים נראה כיצד אנו מממשים זאת.