מחשבת הבריאה היא לתת הנאה ותענוג על ידי יצירת נברא שדומה ליוצרו.
המחשבה הזו (אור) בוראת רצון לקבל הנאה ותענוג.
לאחר מכן, הרצון לקבל (הנברא) מתחיל לרצות לתת ולא לקבל, מפני שנתינה היא תכונתו של הבורא. רק באמצעותה ניתן להידמות לו, ולכן היא כל כך נחשקת.
בשלב הבא הרצון לקבל בכל זאת מחליט לקבל, מפני שזו הדרך לתת תענוג לבורא.
הרצון לקבל רוצה להכיר את המחשבה שבראה אותו, כי מה יכול להיות מענג יותר מלדעת הכול?
אחר כך הרצון לקבל מתחיל לקבל עם הכוונה לתת, מפני שנתינה הופכת אותו דומה לבורא, וכך הוא יכול ללמוד את מחשבת הבורא.
הרצונות שיכולים לקבל על מנת לתת יוצרים את העולמות, שנחשבים לחלק העליון של הבריאה, והרצונות שאי אפשר להשתמש בהם כדי לתת, יוצרים את הנשמה הכללית, הנקראת "אדם הראשון". הרצונות האלה נחשבים לחלק התחתון של הבריאה.
העולמות והנשמה בנויים בצורה דומה, אבל עם עוצמה שונה של רצונות. לכן העולמות יכולים להראות לנשמה איך לעבוד על מנת לתת, וכך עוזרים לאדם הראשון להפוך למתוקן.
באופן כללי, כל רצון עובר תיקון בעולם ספציפי: דרגת הדומם עוברת תיקון בעולם אדם קדמון, הצומח בעולם האצילות, החי בעולם הבריאה, המדבר בעולם היצירה, והרצון לרוחניות יכול לעבור תיקון רק בעולם העשיה, שהחלק התחתון ביותר שלו הוא היקום הפיזי שלנו. והיקום הפיזי הוא נושא הפרק הבא שלנו.