בפרק הראשון אמרנו, שהעיקרון של הכלי והאור הוא ללא ספק העיקרון החשוב ביותר בחכמת הקבלה. למעשה, בין שניהם הכלי הוא החשוב יותר בעבורנו, למרות שהשגת האור היא המטרה האמיתית.
ננסה להסביר את זה בעזרת דוגמה. בסרט "בליפ" (What the Bleep Do We Know!?), המסביר את תפיסת המציאות בעיני המדע, מסבירה ד"ר קנדיס פרט (Candace Pert), שאם צורה מסוימת לא קיימת בתוכי מלכתחילה, אני לא אוכל לראות אותה בחוץ. כדוגמה לכך היא מספרת סיפור על אינדיאנים שעמדו על חוף האוקיאנוס והביטו על צי הספינות המתקרב של קולומבוס. היא מספרת שנהוג לחשוב שהאינדיאנים לא יכלו לראות את הספינות, למרות שהם הסתכלו ישירות עליהן.
ד"ר פרט מסבירה שהאינדיאנים לא יכלו לראות את הספינות, מפני שלא הייתה בהם תבנית מוקדמת של ספינות. רק רופא השבט, שהסתכל בסקרנות על האדוות המוזרות שהגיעו כאילו משומקום, גילה את הספינות לאחר שניסה לדמיין מה יכול לגרום לאדוות האלו. כשהוא גילה את הספינות הוא סיפר לבני השבט שלו, תיאר להם את מה שראה, ואז גם הם הצליחו לראות את הספינות.
אם נדבר במושגים קבליים – דרוש כלי פנימי כדי לזהות אובייקט חיצוני. אבל למעשה, הכלים שלנו לא רק מאתרים את המציאות החיצונית, הם יוצרים אותה! כלומר, הצי של קולומבוס היה קיים רק בתפיסה – בכלים הפנימיים – של האינדיאנים שראו אותו.
---------------Kabbalearn------------------
אם עץ נופל ביער ואין איש סביב שישמע אותו, האם הוא עדיין משמיע קול?
את חידת הזן המפורסמת הזו אפשר לנסח גם באופן קבלי: אם אין כלי שמזהה את קול העץ, איך אפשר לדעת שהוא בכלל השמיע קול?
אפשר גם להפוך את תגליתו של קולומבוס לחידת זן ולשאול: "לפני שקולומבוס גילה את אמריקה, האם היא הייתה קיימת?"
---------------Kabbalearn------------------
אין דבר כזה "עולם שמחוץ לנו". יש רצונות, כלֵי תפיסה, שיוצרים את העולם שבחוץ בהתאם לצורות שלהם. מחוצה לנו ישנה רק צורה מופשטת, הבורא המופשט והבלתי נתפס. העולם שלנו הוא המידה והצורה שבה אנו תופסים את הטבע, את כוח הנתינה שפועל עלינו.
לכן לא יעזור אם נתפלל לבורא שיגאל אותנו מהייסורים או שישנה את העולם שסביבנו לטובה. העולם הוא לא רע ולא טוב, הוא השתקפות של מצב הכלים שלנו. כשנתקן את הכלים שלנו ונהפוך אותם לנפלאים, העולם יהיה נפלא בעינינו ובהרגשתנו. התיקון נמצא בפנים, וגם הבורא. הבורא הוא אנחנו במצבנו המתוקן או במילים אחרות: אנחנו מתוקנים.
למשל, שעות הלילה בג'ונגל החשוך הן זמן הראות הטובה ביותר עבור עופות הלילה. בעבורנו, זהו זמן של עיוורון כמעט מוחלט. המציאות שלנו היא רק הקרנה של הכלים הפנימיים שלנו. ומה שאנחנו מכנים "העולם" זו רק השתקפות של התיקון או הקלקול הפנימי שלנו.
אם אנו רוצים להתרומם אל התפיסה האמיתית, אנחנו חייבים להתאים את עצמנו לתבניות הנכונות. בסופו של דבר, כל מה שאנחנו תופסים הוא בהתאם למבנה הפנימי שלנו, לצורה שאנחנו בונים את התבניות האלה בתוכנו, או במילים אחרות, בהתאם למבנה הנשמה שלנו. אין מה לגלות מחוצה לנו, מלבד האור העליון המופשט שפועל עלינו ומגלה את הצורות החדשות בתוכנו, בהתאם למוכנות שלנו.
עכשיו נשאר רק לגלות איפה אפשר למצוא את הכלים (הרצונות) המתוקנים. האם הם קיימים בתוכנו, או שאנחנו צריכים לבנות אותם? ואם צריך לבנות אותם, איך עושים את זה?