כפי שראינו בפרק הקודם, בתוכנו נמצאות רשימות, שהן כל ההיסטוריה של ההתפתחות הרוחנית שלנו. במילים אחרות, רשימות הן התרשמויות, זיכרונות ממצבי עבר. כל רשימו (לשון יחיד של רשימות) שהנשמה חווה בהשתלשלותה מהעולם הרוחני לעולם שלנו, נשמר בתוך 'מאגר מידע' מיוחד.
הרשימות האלו מתוות את מסלול הטיפוס שלנו במעלה הסולם הרוחני. הן צפות בזו אחר זו, ואנחנו חווים אותן מחדש. ככל שנחווה מחדש כל רשימו מהר יותר, כך נתקדם מהר יותר לרשימו הבא אחריו, הנמצא תמיד גבוה יותר הסולם.
אנחנו לא יכולים לשנות את סדר הרשימות, כלומר, את סדר הדרגות בסולם. הוא כבר נקבע בדרכנו למטה. אבל אנחנו יכולים וצריכים לקבוע מה נעשה עם כל רשימו. אם אנחנו בוחרים להיות פסיביים ופשוט מחכים שהרשימות יעברו, זה לא יקרה. הרשימו (שמתגלה אלינו באמצעות העולם הסובב אותנו) ילחץ עלינו יותר ויותר, עד שנתייחס אליו ונבצע את התיקון הדרוש לאותה מדרגה. לכן ככל שאנו מתעכבים בהתקדמות הרוחנית, אנו חשים לחץ וסבל רבים יותר. זו הסיבה שהגישה הפסיבית נקראת "דרך ייסורים".
מצד שני, אנחנו יכולים לבחור בגישה אקטיבית, ולהשתדל להתייחס אל כל רשימו כאל 'עוד יום בבית הספר', כלומר, לנסות להבין מה הבורא מנסה ללמד אותנו. אם רק נזכור שהעולם הזה הוא תוצאה של התרחשויות רוחניות, זה לבדו יאיץ מאוד את התחלפות הרשימות. הגישה האקטיבית הזו נקראת "דרך האור", מפני שהמאמצים שלנו מחברים אותנו לאור, לבורא.
למעשה, אנחנו לא חייבים להצליח במאמצינו; מספיק שאנחנו מתאמצים. בכך שאנו מגדילים את הרצון שלנו (הכלי שלנו) להיות כמו הבורא (אוהבים, נותנים לזולת) אנו מעלים את עצמנו למצבים רוחניים גבוהים יותר.
תהליך ההתקדמות הרוחנית דומה מאוד לתהליך ההתפתחות של ילדים, המבוסס בעיקרו על חיקוי. כשילדים מחקים מבוגרים, למרות שהם לא יודעים מה הם עושים, החיקוי המתמיד יוצר בתוכם את הרצון לדעת. כלומר, מה שגורם להם לגדול הוא לא מה שהם רוצים לדעת, אלא עצם העובדה שהם רוצים לדעת. הרצון לדעת מספיק כדי לעורר בתוכם את הרשימו הבא, שבו הם כבר יודעים.
מלכתחילה, הרצון שלהם לדעת לא היה תוצאה של הבחירה החופשית שלהם, אלא של העובדה שהרשימו הנוכחי שלהם מיצה את עצמו, ובכך גרם לרשימו הבא לעלות אל פני השטח. מכאן שאנו למעשה לא לומדים שום דבר חדש בעולם הזה או בעולמות הרוחניים, אנחנו פשוט מטפסים בחזרה לעתיד.
אם אנחנו רוצים להיות אוהבים יותר, כמו הבורא, אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו ללא הפסק, כדי לראות אם אנחנו מתאימים לתיאור של מה שאנחנו מחשיבים כרוחניות (אהבת הזולת). בצורה כזו, הרצון שלנו לאהוב יותר את הזולת, יעזור לנו לפתח תפיסה מדויקת ומפורטת יותר של עצמנו בהשוואה לבורא.
חשוב לזכור שמדובר רק על פעולות פנימיות שהאדם מבצע בתוכו. חכמת הקבלה מדברת תמיד על פעולות שמבצעים על הרצון, ולא על שינויים חיצוניים שאדם מנסה לעשות בעולם הגשמי.
אם אנחנו לא רוצים להיות אגואיסטים, הרצונות שלנו מעוררים את הרשימות, שידריכו אותנו כיצד לאהוב יותר את הזולת. בכל פעם שאנחנו מחליטים שאנו לא רוצים להשתמש ברצון מסוים בצורה אגואיסטית, זה נחשב שהרשימו של המצב הזה מיצה את עצמו, והוא מפנה את מקומו לבא אחריו. זה התיקון היחיד שאנחנו נדרשים לעשות.
כך, פשוט בעזרת הרצון, אנחנו מעוררים בתוכנו רשימות של רצונות רוחניים יותר, שכבר קיימים בנו מהזמן שהרגשנו את החיבור בינינו בנשמת אדם הראשון. הרשימות האלה מתקנות אותנו והופכות אותנו דומים יותר לבורא. לכן הרצון (הכלי) הוא גם המנוע לשינוי, כמו שאמרנו בפרק הראשון, וגם האמצעי לתיקון. לסיכום, אנחנו לא צריכים לדכא את הרצונות שלנו, אלא רק ללמוד איך לעבוד איתם בצורה מועילה לעצמנו ולכולם.