כשאני תופס משהו, אני מודד אותו ומחליט מהו בהתאם לתכונות של כלי המדידה שנמצאים בתוכי. אם הכלים שלי פגומים, גם התפיסה שלי תהיה פגומה, ולכן תמונת העולם שלי תהיה מעוותת ובלתי שלמה.
כדי שתהיה לנו תפיסה נכונה, אנחנו צריכים לתחום את עצמנו בשלושה גבולות:
1. ישנן ארבע רמות של תפיסה: חומר, צורה שבחומר, צורה מופשטת ומהות. אנחנו תופסים רק את השתיים הראשונות.
2. כל התפיסה שלי מתרחשת בתוך הנשמה שלי. העולם שלי הוא השתקפות מצב הנשמה שלי. אם העולם מקולקל בעיניי, זה בגלל שאני מקולקל, ואת זה אני רואה כ"מציאות".
3. מה שאני תופס הוא רק שלי. אני לא יכול להעביר את זה לאף אחד אחר. אני יכול לתאר לאחרים את החוויות שלי, אבל כשהם יחוו את זה, הם יחוו את זה בדרכם הם.
כרגע, אנחנו מודדים את העולם באמצעות חמישה חושים. אבל כדי למדוד אותו בצורה נכונה אנחנו צריכים שישה חושים, ולכן אנחנו לא מסוגלים לנהל את העולם שלנו בצורה מועילה ומהנה לכולם.
למעשה, החוש השישי הוא לא חוש גופני, אלא כוונה. הוא קשור לצורה שבה אנחנו משתמשים ברצונות שלנו. אם נשתמש בהם עם הכוונה לתת במקום לקבל, כלומר, אם נשתמש בהם בצורה של אהבה לזולת במקום בצורה אגואיסטית, נתפוס עולם חדש לגמרי. לכן הכוונה החדשה נקראת "החוש השישי".
כשהכוונה של אהבת הזולת 'מתלבשת' על הרצונות שלנו, היא הופכת אותם דומים לרצונות של הבורא, שרוצה גם הוא רק לתת. הדמיון הזה בין הנברא לבורא נקרא "השתוות הצורה" (השתוות התכונות) עם הבורא. מי שמחזיק בכוונה כזו, זוכה לתפיסה ולידע של הבורא. זו הסיבה שרק עם החוש השישי (כוונה לאהוב) אפשר באמת לדעת איך לנהל את עצמנו בעולם הזה.
כשצץ רצון חדש, הוא לא באמת חדש. זה רצון שכבר היה בנו, והזיכרון שלו נשמר ב'מאגר המידע' של הנשמות שלנו – הרשימות. שרשרת הרשימות מובילה היישר אל פסגת הסולם – מחשבת הבריאה – וככל שאנחנו מטפסים מהר יותר, אנו מגיעים אל היעד שלנו בצורה מהירה ונעימה יותר.
קצב הופעת הרשימות הוא בהתאם לרצון שלנו להתעלות לרוחניות. כשאנחנו מנסים להבין וללמוד כל רשימו, הוא ממצה את עצמו מהר יותר, והמצב של ההשגה שלו (שכבר קיים) מופיע. אז צף הרשימו הבא אחריו. כשנשיג את כל הרשימות, נגיע אל גמר התיקון שלנו.