הטבע כולו מציית רק לחוק אחד, "חוק התענוג והכאב". אם החומר היחיד בבריאה הוא הרצון לקבל תענוג, אז צריך רק עקרון התנהגות אחד כדי לנהל אותו – משיכה לתענוג ודחייה מכאב.
אנחנו, בני האדם, איננו יוצאים מן הכלל. אנו מונעים בידי תוכנה פנימית שמכתיבה כל צעד שלנו; אנחנו רוצים לקבל כמה שיותר, ולהשקיע כמה שפחות. ועדיף בחינם! לכן, בכל מה שאנו עושים, גם כשאנחנו לא מודעים לכך, אנחנו תמיד מנסים לבחור בתענוג ולהימנע מכאב.
גם כשנדמה לנו שאנחנו מקריבים את עצמנו, אנחנו בעצם מקבלים יותר תענוג מה"הקרבה" הזו, מאשר מכל אפשרות אחרת שאנחנו יכולים לחשוב עליה באותו רגע. והסיבה שאנחנו משלים את עצמנו וחושבים שיש לנו מניעים אלטרואיסטים, היא מפני שלהשלות את עצמנו זה יותר כיף מלספר לעצמנו את האמת. המשוררת השנונה, אגנס ריפלייר, תמצתה את זה במילים: "יש מעט סוגי עירום כל כך מעוררי התנגדות כמו האמת העירומה".
בפרק השלישי אמרנו, שבחינה ב' נותנת, למרות שהיא בעצם מוּנעת על ידי אותו רצון לקבל כמו בבחינה א'. זהו השורש לכל פעולת "נתינה" שאנחנו מבצעים.
כל דבר שאנחנו עושים נובע מתוך חשבון רווחיות. למשל, אני מחשב את העלות של מוצר מסוים בהשוואה להנאה העתידית שצפויה לי ממנו. אם אני חושב שהתענוג (או היעדר הכאב) שאפיק מהמוצר הוא גבוה יותר מהמחיר שאני צריך לשלם, אני אומר ל"סוחר הפנימי" שבי: "קנה!"
אנחנו יכולים לשנות את סדרי העדיפות שלנו, לאמץ ערכים שונים של טוב ורע, ו"לאמן" את עצמנו להפוך לחסרי פחד. אנחנו אפילו יכולים להפוך מטרה כלשהי לכל כך חשובה בעינינו, שכל קושי בדרך להשגתה יהפוך לחסר משמעות, לבלתי מורגש.
אם, למשל, אני רוצה להגיע למעמד חברתי וכלכלי של רופא ידוע, אני אלמד ואעבוד בפרך במשך שנים בבית ספר לרפואה, אחר כך אצלח עוד כמה שנים של חוסר שינה כרוני במהלך ההתמחות, בתקווה שזה בסופו של דבר ישתלם לי בעושר ובתהילה.
לפעמים החישוב של כאב מיידי תמורת רווח עתידי הוא כל כך טבעי, שאנחנו אפילו לא שמים לב שאנחנו עושים אותו. למשל, אם הייתי נעשה חולה מאוד והייתי מגלה שרק ניתוח מסוים יכול להציל את חיי, הייתי עובר את הניתוח הזה בשמחה. כי למרות שהניתוח עצמו עלול להיות מאוד לא נעים ואולי אפילו מסוכן, הוא מאיים עליי פחות מהמחלה שלי. במקרים מסוימים ייתכן שהייתי מוכן לשלם סכומי כסף גבוהים (אם יש לי) כדי לעשות זאת.