המקובלים קוראים לחוסר הרגשתנו את הבורא "הסתר פנים של הבורא". ההסתר הזה יוצר אשליה של חופש לבחור בין העולם שלנו (העולם הגשמי) לעולמו של הבורא (העולם הרוחני). אם היינו יכולים לראות את הבורא, אם היינו יכולים באמת להרגיש את היתרונות שבאהבת הזולת, היינו ללא ספק מעדיפים את העולם שלו על פני העולם שלנו, שהרי העולם שלו הוא עולם של נתינה ותענוג.
אבל מפני שאנחנו לא מרגישים את הבורא (טבע האהבה והנתינה), אנחנו לא מקיימים את החוקים שלו. למעשה, גם אם היינו מכירים את חוקי הטבע, אבל לא היינו רואים את הכאב שאנחנו גורמים לעצמנו בכך שאנחנו מפרים אותם, קרוב לוודאי שהיינו ממשיכים להפר אותם, כי היינו חושבים שהרבה יותר כיף להישאר אגואיסטים.
מוקדם יותר בפרק, כשדיברנו על "מושכות החיים", אמרנו שהטבע כולו מציית לחוק אחד בלבד – חוק התענוג והכאב. כלומר, כל מה שאנחנו עושים, חושבים ומתכננים, נועד או להפחית את הכאב שלנו או להעצים את התענוג שלנו. אין לנו שום חופש בחירה בנדון. אבל מפני שאנחנו לא רואים שאנחנו נשלטים על ידי שני הכוחות האלה, אנחנו חושבים שאנחנו חופשיים.
כדי להיות חופשיים באמת אנחנו חייבים קודם כל להשתחרר מהמושכות של חוק התענוג והכאב. אבל האגו שלנו הוא שמכתיב לנו מה מענג ומה מכאיב, לכן כדי להיות חופשיים אנחנו חייבים להשתחרר קודם כל מהאגו.