עה) כאשר ברא הקב"ה את העולם, עשה בכל יום ויום המלאכה הראויה לו. ביום רביעי עשה את המאורות. ואז נבראה הלבנה חסרה, שהיא אור שמיעט את עצמו. ומשום שהיא מארת חסר ו', ניתן מקום לשליטה לכל הרוחות, והשדים. ורוחות סערה, ומזיקים, וכל רוחות הטומאה.
עו) כולם עולים ומשוטטים בעולם להשטות בני אדם. ונתמנו במקומות שנחרבו מישוב, ובשדות קשים, שאינם ראויים לזריעה, ובמדבריות חרבים. וכולם מצד רוח הטומאה. ולמדנו, כי רוח הטומאה הבא מנחש עקלתון, שהוא לילית, הוא רוח הטומאה ממש, והוא נתמנה בעולם, להשטות אנשים אליו. וע"כ היצר הרע שולט בעולם.
עז) והוא נתמנה אצל בני אדם ונמצא עמהם. ובערמה ובעלילות הוא בא אליהם, להשטות אותם מדרכי הקב"ה. כמו שהשטה את אדם הראשון וגרם מות לכל העולם, כן הוא משטה בני אדם וגורם להם להטמא.
עח) ומי שבא להטמא, מושך עליו את רוח הטומאה ההוא, ומתדבק עמו. וכמה הם, רוחות הטומאה, הנועדים לטמא אותו, ומטמאים אותו והוא נטמא. ומטמאים אותו בעולם הזה ובעולם ההוא.
עט) ובשעה שאדם בא להטהר, אותו רוח הטומאה נכנע מפניו, ואינו יכול לשלוט עליו. ואז כתוב, לא תְאֻנֶּה אליך רעה, זו היא לילית. ונגע לא יקרב באהלך, אלו הם שאר מזיקים.
פ) לא יצא אדם יחידי בלילה, ומכל שכן בזמן שהלבנה נבראה, והיא חסרה, שאינה מאירה במילואה, כי אז רוח הטומאה שולט, וזהו רוח רעה. רוח רעה זה הוא הנחש הרע. ונגע, זה הוא מי שרוכב על הנחש, שהוא סמאל. רעה ונגע הם כאחד.
פא) נגעי בני אדם, שנולדו מאדם. כי אלו השנים, שלא קרב אדם אל אשתו, רוחות הטומאה היו באות ונתחממו ממנו והולידו ממנו. ואלו נקראים נגעי בני אדם. אע"פ שלמדנו, שנגעים הם שדים שנולדו מאדם, מכל מקום אינו סותר את דברינו, שנגע הוא סמאל הרוכב על הנחש, כי ב' בחינות הם.
פב) כשהאדם בחלומו, ואינו שולט בגופו, והגוף נדם, רוח הטומאה בא ושורה עליו. ויש לפעמים, שרוחות נקבות טמאות באות וקרבות אליו, ומושכות אותו עמהן, ומתחממות ממנו, ומולידות רוחות ומזיקים, ולפעמים נראים כבני אדם, אלא שאין להם שערות בראש.
פג) ומכל וכל יש לו לאדם להשמר מפניהם, כדי ללכת בדרכי התורה, ולא יטמא עמהם. כי אין לך מי שישן בלילה על מטתו, שלא יטעם טעם מיתה, ונשמתו יוצאת ממנו. וכיון שנשאר הגוף בלי הנשמה הקדושה, רוח הטומאה נוֹעָד ושורה עליו, והוא נטמא. ואין לו לאדם להעביר ידיו על עיניו בבוקר, משום שרוח הטומאה שורה עליו.
פד) יעקב, אע"פ שהיה אהוב לפני הקב"ה, מכל מקום, כיון שנשאר לבדו, רוח אחר היה נוֹעָד להתחבר עמו.
פה) כתוב באותו רשע בלעם, וילך שפי. מהו שפי? יחידי. הוא כמו שאתה אומר, שפיפון עלי אורַח. כאותו הנחש ההולך יחידי, ואורב על הדרכים והשבילים, כן בלעם היה הולך יחידי, כדי להמשיך על עצמו רוח הטומאה, שכל מי שהולך יחידי בזמנים ידועים,, אפילו בעיר במקומות ידועים, הוא מושך על עצמו את רוח הטומאה.
פו) משום זה לא ילך אדם יחידי בדרך, ובעיר. אלא במקום שבני אדם הולכים ושבים ונמצאים שם. ועל כן לא ילך אדם יחידי בלילה. משום שלא נמצאים אז בני אדם. והוא הטעם, שלא תלין נבלתו על העץ, כדי שלא להחזיק בארץ גוף מת בלי רוח, בלילה.