עשה ה' אשר זמם

מו) עשה ה' אשר זמם, בצע אמרתו, אשר צוה מימי קדם.

מז) בצע אמרתו, קרע לבוש היקר שלו, אשר צוה מימי קדם. מאלו ימי קדם העליונים, מהספירות דפרצוף עתיק, הנקראות ימי קדם. וביום שנחרב בית המקדש, קרע אותה, באשר בגד יקר זה הוא הכבוד שלו ותיקון שלו. המלכות נקראת כבוד ה' והיא תיקונו, כי הוא מתתקן על ידה בהמוחין דהארת החכמה. וקרע אותה. שנסתלקו ממנה ט"ר ונשאר בה חלק העשירית ממנה.

מח) עשה ה' אשר זמם. הכי דרכו של המלך לחשוב להרע לבניו, עוד קודם שבאים לחטוא? זה דומה למלך, שהיה לו כלי יקר, ובכל יום היה מפחד עליו, שלא ישבר, והיה מסתכל בו והיה ישר בעיניו. לימים בא הבן והכעיס את המלך, לקח המלך את כלי היקר ושבר אותו. זה שכתוב, עשה ה' אשר זמם.

מט) מיום שנבנה בית המקדש, היה הקב"ה מסתכל בו, והיה חביב עליו מאד. והיה מפחד על ישראל, שלא יחטאו ויחרב בית המקדש. וכן בכל פעם שהיה בא לבית המקדש, היה לובש בגד יקר הזה, מזדווג עם המלכות. ואחר שגרמו החטאים והכעיסו את המלך, נחרב בית המקדש, וקרע אותה בגד יקר. וכמ"ש, עשה ה' אשר זמם, בצע אמרתו.

נ) המלכות מתחילה היתה יושבת בראש אמיר. ומתעטר בה המלך עטרה לראשו. ואילן הנשמות מטרם שבאים לעולם, לפניו. ועתה, כשנחרב בית המקדש, קרע אותה, שנסתלקו ממנה ט' ספירות ראשונות, ונשארה באור הנפש בלבד. ואז, כשנחרב ביהמ"ק, נעשה עצבות לפניו. בבתים החיצונים בודאי, ולא בפנימים. כמ"ש, והן אראלים צעקו חוצה, כלומר רק בחיצוניות.

נא) רק בזמן שנחרב ביהמ"ק, קרא לבכי ומספד. אבל בזמן אחר, אין שמחה לפני הקב"ה, כבזמן שרשעי עולם והמכעיסים אותו, נאבדים מהעולם. וכמ"ש, ובאבוד רשעים רנה. וכן בכל דור ודור, בעת שעושה דין ברשעי עולם, שמחה ורנה לפני הקב"ה.
הרי למדנו, שאין שמחה לפני הקב"ה, כשהוא עושה דין ברשעים. אלא בשעה שנעשה דין ברשעים, שמחה ורנה לפניו על שנאבדו מהעולם. כשהגיע הזמן שהמתין להם שיעשו תשובה, ולא שבו אליו מחטאם. אבל אם נעשה בהם הדין מטרם שהגיע זמנם, ועוד לא נשלם עונם, כמ"ש, כי לא שלם עון האמורי עד הנה, שעוד אפשר שיעשו תשובה, אז אין שמחה לפניו, ורע לפניו על שנאבדו.

נג) אם הוא מטרם שהגיע זמנם, למה עושה בהם דין? אלא הם גרמו רעה לעצמם. כי הקב"ה לא היה עושה בהם דין מטרם שהגיע זמנם, אלא משום שנתחברו לישראל להרע אותם, משום זה עשה בהם דין, והאביד אותם מהעולם לפני זמנם. ולכן רע לפניו להאבידם לפני זמנם. ומשום זה הטביע את המצרים בים, והאביד שונאיהם של ישראל בימי יהושפט, וכן כולם. כי בשביל שעשו רע לישראל, נאבדו לפני זמנם.

נד) אבל כשנשלם הזמן, שהמתין להם ולא שבו בתשובה, אז שמחה ורנה לפניו על שנאבדו מהעולם. חוץ בזמן שנחרב בית המקדש. שאע"פ שכבר נשלם זמנם שהכעיסו לפניו, מ"מ לא היה שמחה לפניו. ומעת ההוא ואילך, אין שמחה למעלה ולמטה.