קמח) ואני הנני מביא מבול. המה מי מריבה, אשר רבו בני ישראל. וכי במקום אחר לא רבו בני ישראל את ה'? מה נשתנה כאן, שאומר, המה מי מריבה, שמשמע, ולא אחרים? אלו היו מי מריבה, שנתנו כח וגבורה לבעל הדין להתחזק. משום שיש:
- מים מתוקים ויש מים מרורים, הקדושה והלעומת, דקו ימין.
- מים צלולים ויש מים עכורים, הקדושה והלעומת דקו שמאל.
- יש מי שלום ויש מי מריבה, הקדושה והלעומת דקו האמצעי.
ואומר על מי מריבה, אשר רבו בני ישראל את ה', להורות שהוא הלעומת של קו אמצעי. כי המשיכו עליהם את מי שלא היו צריכים להמשיך, את הלעומת, הנקרא מי מריבה, ונטמאו בו. וז"ש, ויקדש בם.
קמט) אם כן, מהו, ויקדש? היה צריך לומר ויקדשו, לשון רבים, שעומד על בני ישראל? אלא המלה מסתתרת, כי פירושה, היא, שנפגם מי שלא היה צריך, כביכול. כי נפגמה הלבנה, הנוקבא. והמלה, ויקדשו, לא לשבח כתובה כאן. והכתוב מסתיר ואינו רוצה לבטא את זה.
ואני הנני מביא את המבול, הוא כמ"ש, להביא את המחבל עליהם, כמו שהם נטמאו בו. כמו שאמרנו במי מריבה, שהוא שם המחבל, שבו נטמאו. אף כאן, המבול הוא שם המחבל, שנטמאו בו.
קנ) ווי להם לרשעים, שאינם רוצים לשוב לפני הקב"ה על עונותיהם בעודם בעה"ז. כי כשבן אדם שב ומתחרט על עונותיו, הקב"ה מוחל לו. וכל אלו שמחזיקים עונותיהם, ואינם רוצים לשוב לפני הקב"ה על עונותיהם, נופלים אח"כ לגיהנום, ולא יעלו אותם משם לעולם.
קנא) משום שכל בני דורו של נח חזקו את לבם, ובקשו להראות עונם בגלוי, הביא עליהם הקב"ה את הדין באותו האופן. ואפילו כשהאדם חוטא, אם הוא בסתר, הקב"ה הוא רחמן, ואם האדם ישוב אליו, מכפר עליו, ומוחל לו, וסולח לו. ואם אינו שב אליו, מגלה חטאיו לעיני כל. מאין לנו זה? מן סוטה, שחטאה בסתר, והקב"ה מגלה עונה בגלוי, ע"י מים המאררים.
קנב) וכמו כן נמחו הרשעים הללו מן הארץ בגלוי. דור המבול. שהיו המים יוצאים ועולים מן התהום והם רותחים, והפשיטו מהם את עורם. וכיון שנפשט מהם העור, נפשט מהם אח"כ גם הבשר, ולא נשארו אלא בעצמותיהם בלבד, כמ"ש, וימחו מן הארץ. וכל עצמותיהם נפרדו זה מזה, ולא נשארו יחד. ומהכל נעברו מהעולם. וימחו מן הארץ. וימחו, כמ"ש, ימחו מספר חיים, שאין להם תחיה לעולמים, ולא יקומו בדין.