רמח) ברכת ה' היא תעשיר. ברכת ה' היא השכינה, שהיא נתפקדה על ברכות העולם וממנה יוצאות הברכות לכל.
רמט) ויאמר ה' לנח, בא אתה וכל ביתך אל התיבה. בהכניסה לתיבה כתוב, ויאמר הויה, שהוא ז"א. ובהיציאה נאמר, ויאמר אלקים, שהיא הנוקבא דז"א. כמו שאמרו, שבעל הבית, שהוא ז"א, נתן לנח רשות להכנס. ואח"כ אומרת לו האשה, נוקבא דז"א, לצאת. הוא נכנס מתחילה ברשות הבעל, ז"א, ולבסוף הוא יצא ברשות האשה, הנוקבא דז"א. מכאן למדנו שבעל הבית יכניס האורח לביתו, והאשה תוציא אותו. וכמ"ש, ויאמר אלקים לנח, צא מן התיבה, כי רשות היה בידיה להוציא את האורה, ולא להכניסו.
איזה דמיון יש כאן לאורח ובעלי אכסניה? בשעה שהאדם בכל השלימות נבחן ליושב בית, שהמילה בית רומזת על הנוקבא דז"א, המאירה במוחין דג"ר, כמ"ש, בחכמה יבנה בית. ולפיכך אותם המקבלים ממנה, נבחנים ליושבי בית. אמנם בעת שהאדם צריך לתקונים, כי אינו בשלמות, הרי הוא צריך לשמירה, שלא יתאחזו בו החיצונים להחטיאו. וע"כ הוא מוכרח לצאת מן הבית. כי אסור לו לקבל מוחין הגבוהים הללו, מפחד שלא יינקו ממנו החיצונים. ומחוייב לצאת לדרך ה', לקבל התקונים הצריכים אליו. ומותר לו בעת הזה לקבל מוחין מבחינת זווג ז"א ולאה, כי להיותם בחינת אור החסדים המכוסים מחכמה, אין מהם שום יניקה לחיצונים.
ומוחין הללו מכונים אכסניה. כי הם מיועדים בשביל עוברי דרכים. ולפיכך, אע"פ שנח צדיק תמים היה, מ"מ הוא מדמה אותו לאורח עובר דרך. מטעם, שבעת המבול, שניתן רשות להמשחית, היה צריך גם הוא לשמירה מפניו. וע"כ היה אסור לו לקבל מוחין מבחינת בית, אלא מבחינת אכסניה, המשומר מפני החיצונים, עוברי דרך. ומוחין הללו דאכסניה מיוחסים לז"א, הנקרא הוי"ה, מטעם שהם נמשכים מבחינת חג"ת, שהוא ז"א.
אבל מוחין מבחינת בית, מיוחסים רק להנוקבא, הנקראת אלקים. משום שמוחין דחכמה אינם מגולים בשום מדרגה באצילות, אלא בהנוקבא. ומובן למה בביאתו אל התיבה נאמר השם הוי"ה, וביציאתו השם אלקים. כי התבה היא כמו אכסניה. וע"כ כשנאמר לו, בא אתה וכל ביתך אל התיבה, שיהפך בחינת בית שלו, שהוא א"ב ביושר לבחינת תיבה שהוא א"ב למפרע, שהם בחינת מוחין דאכסניה, המיוחסים לז"א, הנקרא הוי"ה, ע"כ נאמר הויה.
שזהו שהבעל, ז"א, מכניס האורח אל האכסניה, כי ממנו נמשכים המוחין. אבל להוציאו מבחינת תיבה ולהחזירו לבית, למוחין דג"ר, שהם רק ברשות הנוקבא, צריכה ע"כ הנוקבא, הנקראת אלקים, להוציאו, להשפיע לו המוחין דבית. וע"כ נאמר השם אלקים בעת ההוצאה, כמ"ש, וידבר אלקים אל נח, לאמור צא מן התיבה. וכן הוא בהוצאת האורח מהאכסניה אל הבית.
ואין להקשות, הלא יש הרבה מדרגות בינתים, שאפשר לקבלם גם מז"א, כי המדובר הוא במי שכבר השיג המוחין דבית, כמו נח, אלא שיצא ממנו לאכסניה משום איזה טעם. וע"כ ודאי באותו רגע שנתבטל הטעם ויוצא מהאכסניה, תכף שב להבית, שזה תלוי ברשות הנוקבא בלבדה.
רנ) כיון שיצא מהתיבה, נתן לה מתנות. שהקריב קרבן, משום שהיא בהבית, והבית בידיה. כלומר, המוחין דבית הם רק בידי הנוקבא בלבדה. ואלו המתנות שנתן לה, הוא כדי לחבבה על בעלה. מכאן למדנו דרך ארץ לאורח. ליתן מתנות לבעלת האכסניה בשעת יציאתו. וע"כ לאחר שנתן לה מתנות, כדי לחבבה על בעלה, ברכה אותו, שנאמר, ויברך אלקים את נח. ומשום זה כתוב, ברכת ה' היא תעשיר.
רנא) ולא יוסיף עצב עמה. הוא סוד הכתוב בעצבון תאכלנה. עצבון פירושו עצבות וכעס בלי הארת פנים. והוא, כאשר נחשך הלבנה והברכות אינן נמצאות. בעצבון פירושו, הצד של רוח האחר דקליפות, שמונע הברכות מהעולם, להיותו מחטיא את בני האדם. ועל זה כתוב, ולא יוסיף עצב עמה. וזה הוא הסוד שכתוב, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה. כי עצב פירושו, אחיזת הסטרא אחרא, המביא קללה לעולם. ונמצא כשלא יוסיף עצב עמה, לא יוסיף עוד לקלל, כי היינו הך.