והבית בהבנותו

שכג) ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. והבית בהבנותו אבן שלמה מסע. והבית בהבנותו, שמשמע שנבנה מאליו, וכי שלמה וכל האומנים שהיו שם לא בנו אותו?

שכד) אלא כך הוא, כמ"ש מקשה תעשה המנורה. אם הוא מקשה, שפירושו שהאומנים היו מכים על העשת בקורנס, א"כ מהו תעשה, שמשמע שהיה נעשה מאליו? אלא ודאי הכל נעשה בבית המקדש מאליו, באות ונס. כיון שהאומנים התחילו לעשות, המלאכה למדה את האומנים לעשותה, מה שלא היו יודעים לעשות מקודם שהתחילו אותה.

שכה) משום שברכת הקב"ה היתה שורה על ידיהם. ועל כן כתוב, בהבנותו, שהוא נבנה מאליו. כי הוא למד את האומנים הלמוד, איך מתחילים לעשותו, והרשימה של אותה המלאכה לא היתה מסתלקת מעיניהם ממש, והיו מסתכלים בהרשימה ועושים, עד שנבנה כל הבית.

שכו) אבן שלמה מסע נבנה. כתוב שלמה, חסר יוד. אבן שלמה ודאי. כיון שכתוב, חסר יוד, אפשר לקראו שלׂמה ולא שלימה. הנוקבא הנקראת, אבן של המלך שהשלום שלו. מסע, פירושו שאבן שלמה שהיא הנוקבא, נסעה מלמעלה ובאה ושרתה עליהם, והמלאכה נעשית.

מסע, שהסיעה את הידים לעשות שלא מדעתן. מסע פירושו, פועל יוצא.
שכז) ומקבות והגרזן... לא נשמע. משום שתולעת, הנקרא שמיר, בקע הכל, ולא נשמע דבר, כי לא נצרכו לעבוד בכלים אחרים. והכל באות ונס היה. שלא היו צריכים למקבות וגרזן לבקוע האבנים, כי היה להם תולעת, הנקרא שמיר. ונתנו אותה על האבנים, והיו מתבקעות תחתיו. כותב עליהם בדיו, ומראה להן שמיר מבחוץ, והן נבקעות מאליהן.
המדרגות נק' אבנים. והדינים הבוקעים את המדרגות באמצען, לכח"ב ותו"מ, נקראים בשם שמיר. ונקרא כן, מטעם היותו שמור מפני אחיזת החיצונים. כי היא מלכות הממותקת לגמרי בהבינה, ונעשית כמו הבינה, ואין אחיזה להם בהבינה. וכלי ברזל, הם הדינים של עצמות המלכות המצומצמת, הנקודה דמדת הדין. ואם קולה נשמע, תכף מסתלקים המוחין מהנוקבא.
ולפי שבקיעת האבנים, יציאת הקטנות של המדרגות שלה, נעשה על ידי השמיר, קטנות דבינה, נעשה הבנין שלהן, המשכת המוחין דגדלות, ג"כ מהבינה. ואז יכולה הנוקבא לעלות ולהלביש את בינה עלאה. ואז נקראת הנוקבא בית המקדש, כי קבלה מוחין מאו"א, הנקראים קדש. אבל אם לא היה להם סוד השמיר, והיה נשמע קול כלי ברזל, הנקודה דמדת הדין, לא היתה מקבלת הנוקבא מוחין דקדש לעולם, ובית המקדש לא היה יכול להבנות.

שכח) כמה חביבים הם דברי התורה. אשרי חלקו מי שעוסק בהם, ויודע ללכת בדרך אמת. והבית בהבנותו. פירושו, כי כשעלה ברצונו של הקב"ה לעשות יקר ליקרו, עלה רצון מתוך המחשבה להתפשט. שהבינה, המכונה רצון, יצאה מהראש דא"א, הנקרא מחשבה, ונתפשטה הבינה מהמקום שהוא מחשבה סתומה, ממקום חכמה סתימאה דא"א, שהיא בלתי נודעת. כי חכמה דא"א נסתמה ואינה נודעת במדרגות האצילות עד גמר התקון. ובינה זו שיצאה מראש א"א, משמשת להשפיע חכמה, במקום חכמה סתימאה דא"א.

שכט) עד שנתפשטה הבינה ושרתה בתוך הגרון דא"א, מקום שהוא נובע תמיד בסוד רוח חיים. רוח פירושו קומת ו"ק. ומתוך שהבינה יצאה מראש דא"א לגרון, היא נעשתה לו"ק חסר ג"ר, וע"כ אומר, שהוא רוח חיים.
ואחר כך, כאשר נתפשטה מחשבה ההיא, חכמה דא"א, ושרתה במקום זה, בהבינה, חזרה הבינה וקבלה ג"ר מהחכמה דא"א, ונעשית הבינה שוב לבחינת מחשבה, הנקראת אז אלקים חיים. כי מטרם שהבינה השיגה ג"ר, היתה רק באותיות מ"י של אלקים. כי אותיות אל"ה נפלו ממנה לזו"ן. וכשחזרה לראש א"א עם אותיות אל"ה, נעשה בה שוב השם אלקים. אלא שהיה עוד סתום ואינו מאיר, מטעם חוסר חסדים. וכשקנתה ג' הקוים, נעשה בה השם, אלקים חיים.

של) המאציל רצה עוד להתפשט ולהתגלות משם, מהבינה, יצאו מהבינה אש, רוח ומים כלולים יחד, ג' קוים. ויצא יעקב, איש תם, שהוא ז"א, והוא קול אחד שיצא ונשמע. מכאן נשמע, שהמחשבה, שהיתה סתומה בחשאי, הבינה, נשמעת להתגלות ע"י יעקב, שהוא ז"א.

שלא) עוד נתפשטה מחשבה הזו להתגלות, ודפק קול הזה והכה בשפתים. ואז יצא הדבור, שהשלים הכל וגילה הכל. נשמע מכאן, שהכל הוא אותה מחשבה סתומה, שהיתה בפנימיות, והכל אחד.
נודע שה' מיני קומות יש, שהן נקראות נרנח"י, היוצאות ע"י זווג דהכאה בה' בחינות שבמסך, שהם שורש וד' בחינות חו"ב תו"מ, אשר: על בחינת השורש יוצאת קומת נפש, ועל בחי"א יוצאת קומת רוח, ועל בחי"ב נשמה, ועל בחי"ג חיה, ועל בחי"ד יחידה. וכל פרצופי אצילות מקבלים מפה דא"א, כל אחד שיעור קומה השייך לו, והוא מודד להם על פי ה' בחינות מסך, המכונות ה' מוצאות הפה: חיך, גרון, לשון, שינים, ושפתים. ולפיכך, בעת שהבינה יצאה מראש דא"א, שנתמעטה ואינה יכולה לקבל רק נפש רוח, שהם ו"ק בלי ראש, הרי אז משפיע לה א"א מבחינת זווג דהכאה על המסכים דחיך וגרון, ומודד לה משם קומת רוח, הנק' רוח חיים.
וזה בחינת הקטנות דבינה. ומקומת רוח ואילך הם מוחין דגדלות, הנקראים ג"ר. וע"כ יש ג' בחינות ג"ר: נשמה, חיה, יחידה. המכונים מחשבה, קול, דיבור. היוצאות על המסכים: דבחי"ב ובחי"ג, ובחי"ד. אשר קומת בינה, הנקראת מחשבה, יוצאת על מסך דבחי"ב שבפה, המכונה לשון.
ואחר שהשיגה מפה דא"א קומת נשמה, הנקרא מחשבה. נקראת הבינה בשם אלקים חיים. ונבחנת קומה זו לא אשתמע, אלא שהיא בחשאי, וקולה לא ישמע. כי הארת החכמה אינה מתגלה בקומה הזו. וע"כ, אע"פ שמספקת להיות ג"ר ובחינת ראש להבינה עצמה, כי אינה צריכה להארת חכמה, עכ"ז אין הזו"ן יכולים לקבל ממנה יותר מבחינת ו"ק בלי ראש, משום שז"א צריך להארת חכמה ביחוד. וז"ס וקולה, שהוא ז"א, הנקרא קול, לא ישמע, אינו נגלה לחוץ, כי הקול נשאר בו"ק בלי ראש. וע"כ נבחנת הארת ג"ר זו, שהיא בחשאי.
וקומת חיה, המכונה קול, יוצאת על מסך דבחי"ג שבפה, המכונה שינים. ובקומה זו יש הארת החכמה, וע"כ מקבל ממנה גם ז"א, הנק' קול, ונעשה לו לבחי' ג"ר. והוא נשמע לחוץ, כלומר שמוליד נשמות לתחתונים. וקומת נשמה, שלא האירה בחי' ג"ר לז"א, בסו"ה וקולה לא ישמע, עתה קולה ישמע.
וקומת יחידה, המכונה דיבור, יוצאת על מסך דבחי"ד שבפה, הנקרא שפתים. כי אחר שנעשה זווג דהכאה בשפתים, אז יצאה קומת יחידה, הנקרא דיבור, המשלים הכל ומגלה הכל. שבה נשלמים כל ה' אורות נרנח"י, ובה שלימות הגילוי של הארת החכמה.
נשמע מכאן, שכל נרנח"י הללו הם של המחשבה סתימא, שהיא קומת הבינה, שהיתה בפנימיות, ולא יכלה להאיר לתחתונים, שהם זו"ן, ועתה נתפשטה אותה הבינה משם ומאירה לזו"ן ב' הקומות חיה יחידה. והם נעשו על ידה עתה לקול ודיבור. כי אין זו"ן יכולים לקבל מפה דא"א. אלא הבינה מקבלת הקומות מא"א, ומשפעת אותם לזו"ן, ונעשו לקול ודבור. באופן, שהם התפשטות המחשבה בלבד.

שלב) כיון שהגיע התפשטות הזו מהבינה, ונעשה דבור, דהיינו שנמשך להנוקבא, בתקפו של קול ההוא, שהוא ז"א, המקבל מבינה ומשפיע להנוקבא. אז כתוב, והבית בהבנותו. שנבנה מאליו ע"י אות ונס. כי המוחין שנשלמו בבינה נשפעו אל הבית ע"י ז"א, בלי שום תשומת יד מהתחתונים, הצריכים בהכרח לכלי ברזל, שהיא הנקודה דמדה"ד.
כאשר נבנה, לא כתוב, אלא בהבנותו. אם כונת הכתוב להורות שנבנה מאליו, היה מספיק לומר, והבית כאשר נבנה, ולמה לו לומר, בהבנותו? המוחין הללו היו מאירים אז, בכל זמן וזמן, בזווג דלא פסיק. והוא מטעם, שזו"ן, כשיש להם מוחין הללו, הנקראים קול ודבור, אז הם עולים ומלבישים לאו"א עלאין, שהם בזווג דלא פסיק לעלמין. וע"כ נעשו גם הזו"ן כמוהם. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. אבן שלמה פירושו אבן של שלמה. כתוב, בעטרה, שעטרה לו אמו, בינה. וכאשר הנוקבא מקבלת ג"כ עטרות הללו, נקראת אבן של שלמה.

שלג) מסע פירושו שהארת המוחין, יצאה מפנימיות, מהבינה. שנגמרה שם כל המלאכה עד סופה. ונסעה משם ושרתה בחוץ, בז"א. באופן שיצאה מלמעלה, מבינה, ונסעה ושרתה למטה, בנוקבא. ומקבות והגרזן כל כלי ברזל, הם שאר מדרגות התחתונות, שכולן תלוים בנוקבא. ועם כל זה לא נשמעו ולא נתקבלו בפנימית, בעת שהנוקבא עלתה להתאחד למעלה, להלביש לאו"א ולינק משם.

המקבות וכל כלי ברזל הם נמשכים מנקודה דמדת הדין מצ"א. וכל המוחין שהנוקבא משגת הוא מטעם הגניזו דנקודה דמדה"ד הזו, ורק נקודה דמדת הרחמים גלויה בה, וע"כ יכלה לעלות לפנימיות, לאו"א. ואם היו נשמעים אלו המדרגות דמדה"ד, הנמשכים ממנה, הנק' כלי ברזל, תכף היתה אובדת המוחין. אמנם שמשו בשמיר ולא נצטרכו לעורר כלים ההם. וע"כ לא נשמע מציאותם. וזהו שכתוב, בהבנותו. שנבנה מאליו בלי תשומת יד מהתחתונים.

שלד) ואז, כאשר הנוקבא יונקת מאו"א, נמצאים כל העולמות בשמחה, ויונקים מהנוקבא, ומתמלאים עם ברכות. ואז נמצאים העולמות כולם בסוד אחד, ביחוד אחד. ואין בכל העולמות שום פירוד. כיון שכלי ברזל, נקודה דמדה"ד, לא נשמע, ע"כ נמצאים כל העולמות בסוד אחד, בסוד הבינה, הנקודה דמדת הרחמים. ואז אין בחי' פירוד בכל העולמות, מפני שכל פירוד היא רק מהנקודה דמדה"ד. ולאחר שכל העולמות לקחו כל אחד ואחד חלקם מהנוקבא, כולם מתפשטים וחוזרים לבחינתם, למה שנתמנו.

שלה) ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. כל האברים הכפולים, כמו עינים אזנים שפתים, הם מכח התכללות ב' הנקודות בינה ומלכות זה בזה, אחת מבינה ואחת ממלכות. ולא היה גילוי לנקודה דמדה"ד, כלי ברזל, אלא הכל נעשה בנקודה דמדה"ר לבדה. נמצא שזווג דהכאה, הנעשה בשפתים בסוד הדיבור, לא נעשה בב' השפתים אלא בשפה אחת עלאה, ממדת הרחמים.
ויהי כל הארץ שפה אחת. שהזווג דהכאה שנעשה בסוד הדיבור, עוד לא כלל ב' השפות, ב' הנקודות. אלא שזווג דהכאה היתה בבחינת שפה אחת בלבד. וע"כ, ודברים אחדים, שעוד לא היה פירוד בהעולמות, והיה הכל בסוד היחוד והאחדות.
ויהי בהנסעם מקדם. שנסעו מקדמונו של עולם, כלומר שהמשיכו הארת קו השמאל ממעלה למטה, אשר קדמונו של עולם אסר להם. וע"כ, וימצאו בקעה בארץ שנער, שמשם מתפשטים הדינין לכל הצדדים, שהוא הראש וההתחלה של המלכות להפרד מהקדושה. כי זה לעומת זה עשה אלקים. ויש בקליפות ג"כ ד' בחינות חו"ב תו"מ. וקליפת בבל היא חכמה דקליפה, ראש לכל הקליפות.

שלו) אבל כתוב, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד. ואיך תאמר, שהבקעה בארץ שנער היא ההתחלה של הפירוד? הפירוד מתחיל אחר המלכות דאצילות, הגן. כי כיון שנסעו משם, מהגן, ע"כ מצאו בקעה בארץ שנער, ונעשה פירוד. אבל כשמכונסים שם בהגן לינוק, ואינם ממשיכים הארת השמאל משם ולמטה, אז אין שם פירוד. וע"כ כתוב על הגן, ומשם יפרד. אבל דוקא אם נוסעים מהגן נעשה פירוד, שכתוב, ויהי בנסעם מקדם, מהגן, וימצאו בקעה. ואם לא היו נוסעים משם, לא היו מוצאים בקעה בארץ שנער, ולא היו מתפרדים מהקדושה. וע"כ נחשב הבקעה בארץ שנער להתחלה של הפירוד.

שלז) ויהי כל הארץ שפה אחת. כי אז היה העולם ביסוד ועיקר ושורש אחד, במדת הרחמים, והיו באמונה אחת בהקב"ה, שלא לחטא לפניו. ויהי בנסעם מקדם, שנסעו מקדמונו ועקרו של העולם, אמונת הכל. וימצאו בקעה, מציאה מצאו, ויצאו מחמתה מתחת האמונה העליונה.

שלח) ותהי ראשית ממלכתו של נמרוד בבל. כי משם לקח כח להאחז ברשות הסטרא אחרא. וימצאו בקעה בארץ שנער. שמשם לקחו הרצון בלבותיהם לצאת מרשות העליון לרשות האחר. הרי שארץ שנער, בבל, הראש והשורש להפרד מהקב"ה.
כי בנין הקליפות התחיל עם החטא דעצה"ד. והגם שמציאותם היתה גם מקודם החטא דעצה"ד, כי ענין הקליפות הן שיעורי גילוי חסרונות שבקדושה, וע"כ עוד מעת צ"א, שנגלה חסרון קבלה בהמלכות, ונמנעה מלקבל לתוכה אור ישר, יצאה לעומתה בחינת מלכות דקליפות. וכן בשיעור, שמלכות דקדושה הזאת נכללה בז"א, יצאה ג"כ בחינת ז"א דקליפה.
אמנם לזו"ן דקליפות אין שום כח דפרודא ממש, והם רק מציאות בלי שום כח. כי אותו המיעוט שבמלכות דקדושה, שמשם יצאו, לא היה מיעוט כלל, אלא להיפך, שע"י מיעוט הזה נתקנה המלכות בסוד זווג דהכאה והאצילה כל העולמות, והוא כל הדרה ותפארתה. ולפיכך אע"פ שנעשה מחמת צ"א מציאות של זו"ן דקליפות, היה זה בלי שום כח של היזק ופירוד כלל.
ותחלת כח הפירוד נתגלה בהם עם החטא של עץ הדעת. שאחר שנבנתה המלכות עם הכלים דבינה, וקיבלה אור ישר בהם, וע"י החטא דעצה"ד חזר ונגלה מדת הדין שבה, שאינה ראויה לקבל, וכל האורות פרחו ממנה, הרי נגלה פגם ממש בהמלכות. ומתוך שבינה היתה נכללת ממנה, הגיע פגם ההיא גם בבינה. ובשיעור שבינה זו חזרה לחכמה, כדי להשפיע חכמה אל זו"ן, הרי הגיע פגם משהו גם לחכמה. כי עיקר החטא דעצה"ד, היה המשכת הארת החכמה מלמעלה למטה. וע"כ נגלה כאן ד' חסרונות בקדושה, כנגד חו"ב וזו"ן, ונבנו מן פגמים הללו ד' בחינות חו"ב תו"מ דקליפות.
אמנם עם העונש של המבול, ועם יציאת נח ובניו מן התבה, והקרבת הקרבן, נתתקן הרבה החטא דעצה"ד, וכמעט שנתבטלה זוהמת הנחש, כמו במתן תורה. וע"כ חזרו ונתבטלו בניני הקליפות לשעתם. ולא נשאר להם שורש ומציאות בחכמה ובינה, אלא רק בזו"ן בלבד, כמו שהיו לפני החטא של עצה"ד. וכמ"ש, ויהי הארץ שפה אחת ודברים אחדים, שלא היה שום כח פירוד בהעולמות.
ויהי בנסעם מקדם. הסכימו בדעתם לחטא בהמשכת החכמה ממעלה למטה, כעצת הנחש. וימצאו בקעה. מצאו בינה דקליפה, אשר מטרם זה כבר נתבטלה מהעולמות ואיננה. ועתה חזרה להגלות ומצאו אותה, מכח שנסעו מקדמונו של עולם, ונתגלה בהם זוהמא דחויא. ע"כ חזרה ונבנה להם תכף הבינה דקליפה, רק מן בחינת הקטנות שבה, הנקראת בקעה, ששם הזה יורה על עת בקיעת המדרגה, שנעשה בהבינה מכח התכללותה של המלכות בתוכה, שפגם של המלכות מתערב בהבינה, ומפגם זה נבנתה הבינה דקליפה, שחטאו ויצאו בה מתחת האמונה העליונה, הבינה. כי המלכות נקראת מהמנותא, והבינה נקראת מהמנותא עלאה. ושיעור הכתוב הוא, וימצאו בקעה, קטנות ופגם.
בארץ שנער, הבינה דקליפה. וישבו שם. שתקנו אותה לבחינת ישוב, שהמשיכו אליה בחזרה שלימת הכלים, באופן שתהא ראויה למוחין דחכמה. כי הקטנות נבחנת כמו מדבר, שאינו ראוי לישוב בני אדם. והגדלות נבחנת לישוב. ותכף ומיד אמרו, הבה נבנה לנו עיר ומגדל, להמשיך הג"ר דחו"ב אל הבינה דקליפה הזאת, הנקראים עיר ומגדל, באופן שיאירו ממעלה למטה עד לעוה"ז. שעם זה בנו את החכמה דקליפה.
ונמצא עתה שארץ שנער נבנתה בכחם להיות חכמה דקליפה. והרשעים כים נגרש. כשהים יוצא ממקום תקונו, והולך לבלי גבול, שרוצה לעבור את החול, שהוא גבולו, ולהשתפך על היבשה, אז הוא נגרש ויוצא ממקומו. כמו השכור מיין. ואינו יושב על היכנו אלא עולה ויורד, משום, כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט. שמימיו מוציאים כל טיט הים וכל טנופת, מקרקע הים אל שפתו.

שמ) כעין זה הרשעים של דור הפלגה, שיצאו מדרך המתוקן, מקדמונו של עולם, והלכו בלי תקון, כשכורי יין, שנתדבקו בבינה דקליפה. ויצאו מדרך הישר לדרך מעוות, להבקעה בארץ שנער, שהפגם שמצאו שם. כי השקט לא יוכל, כי העקמימות שבדרכם, שהיא הפגם שמצאו בה, גרמה להם ללכת בלי תקון ובלי השקט. עד שאמרו, הבה נבנה לנו עיר ומגדל, שבנו את חו"ב של הקליפות.

שמא) ולא עוד אלא שנתמלאו בכעס, בשעה שאמרו, הבה נבנה לנו. כי נתכוונו בזה למלאות תאותם. וכל גרגרן כועס. כתוב, ויגרשו מימיו רפש וטיט, הקליפות הנקראות רפש וטיט. כולם הוציאו טנוף וגיעול מפיהם לחוץ. הזוהמא דחויא שהמשיכו באמירתם, הבה נבנה. עד שנטמאו בטומאת הנחש, והנחש טימא אותם.

שמב) הבה נבנה לנו. הבה, זו הזמנה, דיבור בלי מעשה, אלא שהדיבור שאמרו, גרם בנין עיר ומגדל למעלה, וכולם באו בעצה הרעה למאן בהקב"ה, ובאו בשטות בטפשות הלב.

שמג) שטות לקח לבם, אבל באו בחכמה דקליפה, כדי לצאת מרשות העליון הקדוש לרשות אחר, להקליפות, ולהחליף כבודו ית' בכבוד אל זר. ובכל הענין יש סוד חכמה העליונה.

שמד) שבאו לבקעה הזו, רשות נכרי, בפגם הבינה דקליפה, וישבו שם, נגלה להם שמקום זה תקועה בתוך דגי הים, נגלה להם שלימות הכלים של בינה זו, שראויה לישוב בני אדם, לקבל חכמה. ים פירושו חכמה. דגי הים פירושו מדרגות החכמה. אמרו, הנה המקום, לשבת ולחזק הלב, ושיהנו בו, התחתונים. כלומר, להמשיך ממעלה למטה, שזהו מקום הקליפות. מיד אמרו, הבה נבנה לנו עיר, נתקן במקום הזה עיר ומגדל.

שמה) ונעשה לנו שם. מקום הזה, מקום הקליפות, יהיה לנו לאלהים. ולא מקום אחר. ונבנה למקום הזה עיר ומגדל. להמשיך חו"ב דקליפות. למה לנו לעלות למעלה, להמשיך ממטה למעלה, שאין אנו יכולים להנות משם. הנה כאן מקום מתוקן, להמשיך ממעלה למטה. ונעשה לנו שם, אלהים, לעבוד שם. פן נפוץ, למדרגות אחרות ונתפזר לארבע רוחות העולם.