אלה תולדות יעקב

כא) אלה תולדות יעקב יוסף. אחר שנתישב יוסף ביעקב, וז"א, השמש, נזדווג עם הלבנה, הנוקבא, אז התחיל יוסף להוליד תולדות. כי אותו הנהר, שנמשך ויוצא מעדן, יסוד, יוסף, הוא העושה תולדות, משום שמימיו אינם נפסקים לעולם.
נשמות ישראל נולדות מזווג זו"ן. אבל אין ז"א מוליד נשמות מטרם שעולה ומלביש לאו"א, שזווגם לא נפסק לעולמים, שאז משיג יסוד דגדלות, המכונה יוסף. שאז מתחיל יוסף להוליד תולדות, ולא מקודם לכן. שאז מתישב יוסף, יסוד דגדלות, ביעקב, ז"א.

כב) ז"א, השמש, אע"פ שנתחבר בלבנה לעשות פירות ולהוציא תולדות לעולם, הנוקבא, עושה פירות רק מדרגת צדיק, יסוד, יוסף, שהוא גם המדרגה של יעקב, ומשום זה כתוב, אלה תולדות יעקב יוסף.
המדרגה האחרונה של ז"א, המכונה צדיק או יסוד, היא הנושאת את המסך, שעליו מכה אור העליון, וז"א עולה ומלבישו. שבדרך זה נאצלות כל הקומות והמדרגות.

כג) אלה תולדות יעקב יוסף. כל מי שהיה מסתכל בצורת יוסף, היה אומר שזו היא צורתו של יעקב. בכל בני יעקב לא כתוב, אלה תולדות יעקב ראובן, או שמעון. רק ביוסף, שכתוב, אלה תולדות יעקב יוסף, משום שצורתו היתה דומה לצורת אביו.
כמו שיעקב, שהוא ת"ת, קו אמצעי, המכריע בין ב' הקוים שמחזה ולמעלה, שהם חסד וגבורה, כן יוסף, שהוא יסוד, קו אמצעי ומכריע בין שני הקוים שמחזה ולמטה, בין נצח והוד. הרי צורתם שוה, ששניהם צורת קו אמצעי ומכריע בין הקצוות.

כד) בן שבע עשרה שנה. הקב"ה רמז לו, שֵבעת שנאבד יוסף, היה בן שבע עשרה שנה. וכל אלו הימים שנשארו, אחר שהיה בן שבע עשרה שנה, שלא ראה את יוסף, היה בוכה על אלו שבע עשרה שנה. וכמו שהיה בוכה עליהן, נתן לו הקב"ה שבע עשרה שנה אחרות, שחי בארץ מצרים, בשמחה, בכבוד, ובכל השלמות, בנו יוסף היה מלך, וכל בניו היו לפניו, אלו שבע עשרה שנה היו נחשבות לו חיים. וע"כ משמיענו הכתוב, כי בן שבע עשרה היה יוסף כאשר נאבד ממנו.
היסוד, שהוא יוסף, מכונה שבע עשרה שנה. מטעם שיש בו סוד לחם משנה, שפירושו אור החכמה ואור החסדים, שהוא תכלית השלמות. והנה אור החכמה שבו מרומז במספר שבע, להיותו מאיר רק ממטה למעלה באור הנוקבא, הנקראת שביעי, וחסרה ג"ר דג"ר. ואור החסדים שבו מרומז במספר עשרה, להיותו מאיר ממעלה למטה, וע"כ המספר שלם.
וזה שרמז לו, שיעור שלמות מדרגתו של יוסף, שהוא שבע עשרה שנה, הכולל כל השלמות, הן חכמה והן חסדים, על מדרגתו הגדולה של יוסף, שנאבדה ממנו. ואחר שמצא שוב את יוסף במצרים, כי אור החכמה נבחן לאור חיה. וכיון שסוד שבע עשרה שנים כולל גם חכמה, ע"כ יחשבו לו חיים. משא"כ בשעה שנאבד יוסף, שהיה לו אז אור חסדים בלי חכמה, לא נחשבו לו לחיים, וכן בטרם שנולד יוסף.