לז) באותה שעה שנהר ההוא, הנמשך ויוצא מעדן,שהוא יסוד, מוציא כל אלו הנשמות אל הנוקבא, והנוקבא מתעבֵּרת מהן, נמצאות כולן בפנימיות שלה, בחדר שלפנים מחדר, שקירותיו מצופים בנייר או בשטיחים.
כל ספירה וספירה של הנוקבא כלולה מג' כלים: חיצון, תיכון, פנימי. כלי החיצוני הוא מבחינתה עצמה. כלי התיכון הוא בחינת ז"א שבה. כלי הפנימי הוא בחינת בינה שבה. וכל אור מקובל בכלי המיוחס לאור ההוא.
וכיון שהנשמות הן אורות מבינה, ע"כ הנוקבא מקבלתן בכלי הפנימי שבה, שהוא בחינת בינה. ומה שהזהר מכנה כלי התיכון לבוש משטיחים על קירות הבית, ואינו בית, כי השם בית, מיוחס רק לנוקבא, וע"כ כלי החיצון הנמשך מנוקבא עצמה, וכלי פנימי הנמשך מבינה, שהן שתיהן נקבות. אבל כלי התיכון, הנמשך מז"א, הוא לְבוש ולא בית.
לח) וכשהלבנה נפגמת מאותה הבחינה של נחש הרע, אז כל אלו הנשמות שיוצאות בעת ההיא, אף על פי שכולן טהורות וכולן קדושות, כיון שיצאו בשעת הפגם, הרי בכל המקומות, הגופים, שהנשמות מגיעות אליהם, כולם נשברים ונפגמים בהרבה צער ובהרבה מכאובים. ואלו הם, שהקב"ה רוצה ואוהב אותם אחר שנשברים, ואף על פי שהנשמות הן בעצבות ולא בשמחה.
יש ב' מיני פגם בלבנה, בנוקבא:
א. בעת שהיא בשליטת השמאל, שהיא בחינת חושך דאמא.
ב. מבחינת הנחש הרע, שנגרם בחטא עץ הדעת, לא זכה הוא רע, שנגלה מדת הדין שבנוקבא מצ"א, שאינה ראויה לקבל האור. שהפגם מבחינת הנוקבא עצמה, מכח שנגלה, שאינה ראויה לקבל אור על ידי הנחש הרע בחטא דעצה"ד. ופגם הזה אינו נוגע לנשמות שבתוכה כלל. כי הנשמות הן נמשכות מבינה, שעליה לא היה שום צמצום. ועם כל זה גם הן נפגמו עם הנוקבא. כי הפגם הזה נוגע רק לנוקבא לבדה, ולא לנשמות הבאות אליה מן הבינה, עכ"ז להיותן בתוך הנוקבא, נפגמו הנשמות ביחד עם הנוקבא, ודומות כמו שהיו חלק מנוקבא. וע"כ כשהן באות אחר כך ומתלבשות בתוך גוף בן אדם, אע"פ שהאדם הוא צדיק, נפגם גופו מפאת אותה הנשמה שנתלבשה בו.
אמנם איך אפשר לומר שהנשמה פוגמת את הגוף. והענין הוא, שהוא תקון מיוחד בשביל הצדיק, שעל ידי תקון זה נעשה גופו של הצדיק מוכשר לקבל אורה הגדול של הנשמה. ותקון זה מתחיל מבינה, בסוד אמא השאילה את בגדיה לבתה. כי הבינה ראתה שאין הנוקבא ראויה לקבל המוחין, אז העלתה אליה את הנוקבא, ונתמעטה בסבתה לו"ק חסר ראש, שנשארה במ"י, ואותיות אל"ה, הורידה אל הנוקבא. ומתוך שהנוקבא קבלה הקטנות של הבינה, הוכשרה אח"כ לקבל גם הגדלות שלה.
כמ"ש, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. כי עדן הוא חכמה, ונהר הוא בינה, וגן הוא מלכות. ואומר, שע"כ יצא הנהר, שהיא בינה, מן העדן, שהוא חכמה, ונתמעט לו"ק חסר ראש, כדי להשקות את הגן, לתת מוחין לנוקבא. כי ע"י יציאה זו, השפיעה הבינה הקטנות אל הנוקבא. ואחר שקבלה הקטנות שלה, כבר ראויה לקבל גם הגדלות שלה.
ומכשיר לנוקבא לקבל הקטנות דאמא, שהוא עיבור. ועי"ז יכולה לקבל גם הגדלות. ועל דרך זה, אחר שנשלמה הנוקבא, והיא רוצה להשפיע נשמות לבני אדם, אשר גופם נמשך מנוקבא מטרם תקונה, ואינם ראוים לקבל אור הנשמה, היא חוזרת ומתמעטת לבחינת ו"ק בלי ראש, שהוא הפגם של נחש הרע, שעי"ז נפגמות גם הנשמות שבה, ומשפעת את נשמות הפגומות לבני אדם, כדי שגופם יקבל את הפגם והקטנות של הנשמות. ואז נעשו הגופים מוכשרים לקבל גם את אור גדלות הנשמות. הרי שענין הפגם הזה, אשר הנשמות פוגמות את הגופים, הוא לתקון הגוף להכשירו לקבל אור הגדלות.
כי אחר שהגוף נשבר ע"י הפגם והקטנות של הנשמה, שנעשה בזה כלי לקבל גם את הגדלות של הנשמה, אז רוצה בהם הקב"ה. מה שאין כן בטרם שהגוף נשבר מחמת פגם הנשמה, אינו רוצה בהם הקב"ה, כי אינו ראוי לקבל אור הנשמה, להיותו נמשך מן הנוקבא מטרם תקונה, שצ"א רוכב עליהם.
לט) כמו ששורים למעלה, בנוקבא, אשר בנוקבא הפגומה שורה הנשמה, כן כאן בגוף הפגום שורה הנשמה, שהגוף נפגם ובפנימיותו הנשמה. ומשום זה הם הצריכים להתחדש בהתחדשות הלבנה. כמ"ש, והיה מדי חדש... יבא כל בשר. כי אלו יתחדשו לגמרי וצריכים להתחדש בהתחדשות הלבנה.
כי לאחר שגופם קבלו הפגם והקטנות של הנשמה, כבר הם ראוים לקבל אורות דגדלות המושפעים בר"ח ושבת, שהוא אור החיה. ונודע שה' כלים יש בפרצוף, המכונים מוחא, עצמות, גידים, בשר, עור, שהם כח"ב תו"מ. ומטרם שיהיה בפרצוף כלי דבשר אינו ראוי לאור החיה. כי כלי דבשר כולה מיוחד להמשכת אור החיה. הנמשך בחדש ושבת. משא"כ הכלים מוחא עצמות גידים מקבלים רק חלק מאור הזה, כי הם מיוחדים בעיקר לג' אורות נר"נ.
מ) ואלו הצדיקים הם בשותפות תמיד עם הלבנה, הנוקבא, ופגומים באותו פגם שלה, פגם מקטנות הבינה, שע"כ היא ראויה לאור גדלות הבינה. ומשום זה היא שורה תמיד בתוכם ואינה עוזבתם. וכתוב, קרוב ה' לנשברי לב, לאלו שסבלו עם הלבנה אותו הפגם, מקטנות הבינה, הם קרובים אליה תמיד, כי זוכים מחמת זה לקבל גם מגדלות הבינה. וע"כ להחיות לב נדכאים, באלו החיים, הבאים אל הנוקבא להתחדש, אור החיה. כי אלו שסבלו עמה יתחדשו עמה. כי מחמת שקבלו הקטנות, מקבלים ג"כ הגדלות.
מא) ואלו הפגמים, שהצדיקים סובלים מחמת קטנות הבינה, נקראים יסורים של אהבה, כי של אהבה הם ולא מחמת האדם עצמו. של אהבה, מחמת שנפגם האור של אהבה הקטנה, שהיא הנוקבא, בעת קבלתה מקטנות הבינה, שנדחתה מאהבה רבה, שהיא הבינה בגדלותה. משום זה, אלו הצדיקים הם חברים ושותפים עמה, בפגם שלה. אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא, כי הם זכו לזה, להיות חברים עמה. ועליהם כתוב, למען אחי ורעי.