צח) דוד היה עם לבבו לבנות הבית, כמ"ש, ויהי עם לבב דוד. ואחר כך כתוב, רק אתה לא תבנה הבית. וכל ישראל היו יודעים את זה, והיו אומרים, מָתי ימות דוד, ויקום שלמה בנו, ויבנה הבית, ואז, עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, כי אז נעלה ונקריב קרבנות.
צט) ואע"פ שהיו אומרים, מָתי ימות זקן הזה, אז שמחתי, וחדוה היתה לי, משום בנִי, שהיו אומרים, שבנִי יקום תחתיי, לגמור המצוה ולבנות הבית, אז התחיל ושבח אותה, את השכינה. ואמר, ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו.
ק) עשה הקב"ה את ירושלים של מטה, הנוקבא, כעין ירושלים של מעלה, בינה. וזו מתתקנת לנגד זו. שהנוקבא מתתקנת בכל התקונים שבבינה, כמ"ש, מָכון לשִבתך פעלת ה'. הבנויה, שעתיד הקב"ה להוריד את ירושלים מלמעלה בנויה כראוי.
שֶׁחֻבְּרָה לה יחדיו. שחברוּ, היה צריך לכתוב, בלשון רבים. אלא שנתחברה אמא, בינה, בבתה, נוקבא, והיו כאחת. ע"כ כתוב, שֶׁחֻבְּרָה, בלשון יחיד.
קא) ששם עלו שבטים. אלו הם קיומו של העולם והתקון של עולם התחתון. ולא תקון עולם התחתון בלבד, אלא אפילו של עולם העליון, כמ"ש, שבטי יה עדות לישראל. לישראל, משום שהם קיומו של העולם למטה, הם עדות למעלה, בעולם העליון. והכל הוא להודות לשם ה'.