ויהי ביום השמיני

כו) ויהי ביום השמיני. כי שבעת ימים ימלא את ידכם.

כז) אשרי הם הכהנים שמתעטרים בעטרותיו של המלך הקדוש, ז"א, ועטרותיו הן האורות של בינה. ומשוחים בשמן המשחה הקדוש, שעי"ז מתעורר שמן העליון, שהיא שפע החכמה אשר בבינה, המשקה לכל שבע הספירות חג"ת נהי"מ, שנמשחות מאותו משחת קודש שבבינה. וכל אלו שבעת הנרות, שהם ז"ס, נדלקים ממנה, ומשחת קדש, בינה, היא כלל של כל השבעה. וע"כ נאמר עליהם, שבעת ימים יְמלא. שבעת ימים, ז"ס הכלולות בבינה, הם ימלאו את ידכם משמן המשחה. ע"י שישפיעו בז"ס דז"א. וכל ז"ס דז"א נכללים בבינה.

כח) הם, רק ששה ימים, חג"ת נה"י, כלולים בבינה, ובינה כלל כולם, וע"כ נבחנת ליום בפני עצמה. ומשום זה כתוב, שבעת ימים יְמַלֵּא, שהם חג"ת נה"י דז"א עם הבינה, מפני שחג"ת נה"י דז"א תלוים בבינה, ע"כ היא נמנית עמהם. ועל זה נקראת כנסת ישראל, המלכות, בת שבע, משום שכלולה משש ספירות אחרות. וא"כ היתה צריכה להקרא בת שש. אלא שעם בחינתה עצמה היא שבע. אף כאן, כיון שהבינה כלולה משש אחרות, היא נבחנת ג"כ ליום בפני עצמה להספר עמהם, והם שבעה ימים.

כט) כיון ששבעה, בינה עם ששת ימים הכלולים בה, השלים הכהנים, והעטיר אותם, ומשח אותם בכל, כאשר הגיעו לכנסת ישראל, המלכות, שהיא יום השמיני, אחרי בינה חג"ת נה"י, נצטוה אהרן להקריב עגל, בנו של פרה, הרומזת על המלכות, כדי לכפר על עון של עגל האחר שעשה אהרן, וחטא אל הפרה, המלכות, שהיא השמיני לז' ימים, שהיא נקראת, שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי ישראל. ואז נמצא הכהן שלם בכל, בשמונה מיני לבושי כבוד, שלם בכל הספירות, שלם למעלה שלם למטה.

ל) ובכל דבר צריכים להראות מעשה למטה. ועל כן נעשה באהרן מעשה למטה, שבעת ימים, שלא יצא מן המשכן והקרבת הקרבן ביום השמיני, כדי שיעורר כך למעלה, וימצא הכל באפן אחד, ואז מתברכים כל העולמות, והברכות נמצאות ע"י הכהן. וכאן נשלם הכהן בכל השלמות כראוי.

לא) עגל בן בקר לחטאת, משום אותו החטא שעשה מתחילה, שהוא העגל. ואיל לעולה להקריב, משום האיל שהקריב אברהם במקום יצחק, המיתוק של יצחק, עולה תמימה. והאיל הזה היה ראוי להקריב ולהשלים ולהמתיק את השמאל ולהשלים המלכות מצד יצחק, כי המלכות נבנית מצד שמאל, יצחק, וע"כ צריכים להשלימה משם. ואיל זה נקרב לעולה, משום אַיָילוֹ של יצחק, כי עולה, עולה למעלה, לבינה, כדי לעטר המלכות בשלמות. עגל בשבילה, כדי לתקן הפגם במלכות מעשיית העגל. איל להשלים אותה בשלמותו של יצחק, כי יצחק שמאל, שור, והאיל המיתוק והשלמות שלו.

לב) וישראל שחטאו עם הכהן יחד בחטא העגל, מקריבים, שכתוב, ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה'. שור, לתקון הפגם על מה שחטאו בעגל. ואיל, להשלים המלכות בשלמותו של יצחק.

לג) למה בכהן כתוב, עגל לחטאת, ובישראל לא כתוב, שור לחטאת? ישראל קבלו עונש מתחילה ובכמה אופנים ע"י בני לוי, והשקאה, ע"כ לא רצה הקב"ה להזכיר להם עוונם כבתחילה, וע"כ לא כתוב כאן, לחטאת, אלא לשלמים, כדי להראות שלום, שהקב"ה הוא בשלום עם ישראל על זה.

לד) אבל אהרן, שלא קבל עונש על חטא העגל מחמת תפלתו של משה, ועד עתה היה העוון תלוי, ע"כ כתוב, ועגל בן בקר לחטאת, כדי שיתכפר עוונו ויטהָר, ויהיה נשלם לגמרי.

לה) וביום ההוא נשלמו העליונים והתחתונים, ונמצא שלם בכל, שמחה למעלה ולמטה. ואם לא היתה נמצאת ההפרעה של בני אהרן ביום הזה, מיום שעלו ישראל מן הים, לא היתה נמצאת שמחת עליונים ותחתונים כביום ההוא. ביום ההוא נעבר אותו העוון של העגל מן העולם, ונמצאו הכהנים וישראל שנטהרו ממנו. ביום ההוא נעבר כל אלו המקטרגים שלמעלה, והיו הולכים ומשוטטים מסביב ישראל, ולא נמצאו בעת ההיא.

לו) עד שגרמה השעה, וקמו נדב ואביהוא, וערבבו שמחת הכל, ונעשה כעס בעולם. כמ"ש, וירא כבוד ה' אל העם. מיד, ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מַחְתָּתוֹ.

לז) ביום ההוא היתה שמחת כנסת ישראל, המלכות, להתקשר בקשר האמונה בכל הקשרים הקדושים, בכל הספירות דז"א. כי קטורת מקשרת את הכל כאחד, ומשום זה נקראת קטורת. נדב ואביהוא באו וקשרו כל אלו לס"א יחד. והשרו את המלכות מבחוץ, שלא קשרו אותה עם הספירות דז"א. וקשרו במקום המלכות. וע"כ הזהיר אח"כ את הכהנים, שכתוב, בזאת יבא אהרן אל הקדש, שיקשר המלכות הנקראת זאת.

לח/א) בכמה אופנים ערבבו את השמחה של כנסת ישראל:
- שלא נשאו אשה, ולא היו ראוים להקריב, ושיתברכו העולמות על ידיהם,
- שלא היתה ראויה השעה להקרבת קטרת, שלא היה בזמן העלאת הנרות והטבת הנרות,
- שדחקו השעה לרשת הכהונה בחיי אביהם,
- מטרם שנתנו הקטורת, יצא המשפט שלהם, שכתוב, ויקריבו לפני ה' אש זרה, שהס"א נקשר בקשר הזה, והשרו כנסת ישראל, המלכות, מבחוץ.

לח/ב) לא השכינו אותה בחוץ, אלא כנסת ישראל לא נקשרה על ידיהם בז"א, כי בכל מקום שלא נמצא זכר ונוקבא, כנסת ישראל אינה שורה ביניהם כלל. משום זה הזהיר את הכהנים, שכתוב, בזאת יבא אהרן אל הקדש. שימַצאו זכר ונוקבא. שאם לא כן, לא תשרה זאת, המלכות. וע"כ לא יבא הכהן אל הקדש, עד שישא אשה, כדי שישתתף בקשר של כנסת ישראל. כי מי שלא נשא אשה, הוא משאיר את כנסת ישראל בחוץ, והיא אינה מתחברת עמו. וע"כ נמצא אצלם ביום ההוא ערבוביה.

לט) כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות. כשושנה בין החוחים, זוהי כנסת ישראל. שהקב"ה משבח את כנסת ישראל, ואהבת הקב"ה להתדבק בה. ע"כ מי שנשא אשה, צריך לשבח להקב"ה, ולשבח לכנסת ישראל. כי בכל מצוה צריכים להראות אהבה במעשה. כמו שאדם מתדבק בבת זוגו ואהבתו כנגדה, כי כשבא לעבוד לפני מלך הקדוש, הוא מעורר זווג אחר עליון. כי אהבת הקב"ה להתדבק בכנסת ישראל, ומי שמעורר הדבר, הקב"ה מברך אותו, וכנסת ישראל מברכת אותו.

מ) וע"כ השבח שהקב"ה משבח את כנסת ישראל, המלכות, הוא כשושנה, שהיא בין החוחים, שהיא טובה ביותר, ועולה על הכל. כך כנסת ישראל בין שאר המחנות, משום שעולה ומתעטרת על כולם. וזוהי, שושנה בין החוחים ואתרוג בין החוחים. כי שושנה ואתרוג הם שמות המלכות, שהיא בין החוחים. להראות שבח כנסת ישראל על כולם.
הכלים דאחוריים של המלכות נפלו לעולם הבריאה, שיש שם לחצונים אחיזה בהם. ובעת הזאת היא בין החוחים. ובגדלות, כשהיא בזווג עם ז"א, היא מעלה אלו הכלים דאחוריים שלה מעולם הבריאה ומהחיצונים, והם נעשים כלים לאור החכמה, כי אין אור החכמה מקובל רק בכלים דאחוריים האלו. ונמצא, שהם עולים על כולם. וזה שמשבח אותה כשושנה בין החוחים. וכן אתרוג הוא בין החוחים, כי כל השבח נוטלת מש

מא) כנסת ישראל מתברכת ע"י הכהן. וישראל מתברכים ע"י הכהן. והכהן מתברך ע"י הכהן העליון, חסד דז"א. כמ"ש, וְשָׂמוּ את שמי על בני ישראל ואני אברכם.

מב) זְכור רחמיך ה' וַחסדיך כי מעולם המה. זְכֹר רחמיך, זה יעקב. וחסדיך, זה אברהם. כי מעולם המה, שמעולם לקחם הקב"ה, והעלה אותם למעלה, ועשה מהם מרכבה קדושה להגן על העולם. ומשום שהם מן העולם, הוא זוכר אותם, להגן ולרחם על העולם. כעין זה לוקח הקב"ה צדיקים מן העולם, ומעלה אותם למעלה, להגן על העולם.

מג) יצחק לא נזכר כאן, שנשאר להפרע מאלו שמצֵירים לבניו. כמ"ש, עוררה את גבורתך. וכתוב, ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה. וזה יצחק, מדת הגבורה, שזכותו שמורה ליום נקם. זְכֹר רחמיך ה' וחסדיך, אלו הם יעקב ואברהם, שצריכים אותם להגן עלינו. אבל יצחק עומד רק לעשות מלחמות, שהוא בהיפך הרחמים והחסדים. ומשום זה לא צריכים אותו אצלם, כדי שלא יעורר הדין.

מד) כי כשברא העולם, לקח את יצחק וברא את העולם, שברא העולם במדת הדין. ראה שאין הדין יכול לעמוד בלבדו, לקח אברהם, חסד, וקיים עמו את העולם. זה שכתוב, אלה תולדות השמים והארץ בְהִבָּרְאָם. אל תקרא, בהבראם, אלא באברהם. ראה שצריכים יותר קיום, לקח את יעקב, מדת הרחמים, ושתף עם יצחק, דין, וקיים העולם. כמ"ש, ביום עשות הויה אלקים ארץ ושמים, שהויה הוא מדת הרחמים, ואלקים הוא מדת הדין. וע"כ באברהם ויעקב נתקיים העולם. ומשום זה כתוב, כי מעולם המה.

מה) אחר שנשלם אהרן באלו שבעת הימים, שהם בינה חג"ת נה"י, ונתעטר בהם, אז יום השמיני, מלכות, צריך להשתלם מן ז' דמילואים ע"י הכהן. וע"כ העבודה היא בשמיני, כדי להתעטר מז', שהם בינה חג"ת ונה"י, ושיתתקן הכהן על עון העגל, שחטא מתחילה.

מו) ויאמר אל אהרן, קח לך עגל, לכפר על עגל שחטא בו, שכתוב, ויעשהו עגל מסכה. בן בקר, ולא בן פרה, כיון שהוא צריך להתתקן אצל הפרה, המלכות, שפגם בה במעשה העגל, ע"כ אינו ראוי להקריב ממנה אליה. וע"כ לא נאמר, בן פרה. המתנה ששולח למלך צריכה להיות מבית אחר, ולא מבית המלך. הרי משלו אל שלו אינו ראוי להקריב. כי חטא בעגל ומקריב עגל, והיה לו להקריב מין אחר. משום זה בן בקר, ולא בן פרה.
בקר רומז על שור, גבורה דז"א. ופרה רומזת על המלכות. וגם המלכות כוללת ג' פנים: פני אריה, פני שור, פני נשר. עגל בן פרה רומז לפני שור הכלול במלכות. כיון שפגם במלכות, צריך להיות התקון ממקום אחר. כי עגל בן בקר רומז על פני שור שבז"א, שממנו ממשיכים תקון אל המלכות. וע"כ אין זה משלו על שלו, אלא ממקום אחר. ולא עגל בן פרה, שהיה רומז על שור שבמלכות.

מז) לטהר על עון ההוא שחטא בו. ואיל לעולה תמימים. עגל לא עולה לעולה, אלא עולה לחטאת. א"כ תמימים, לשון רבים, כתוב על איל בלבד?

מח) אלא אַיָילוֹ של יצחק, צריכים להקריב אל הפרה, שנזכר ב' פעמים בכתוב:
- שכתוב, וישא אברהם את עיניו וַירא והנה איל.
- וילך אברהם ויקח את האיל הרי שניים. וכתוב בהם, ויעלהו לעולה. וע"כ נאמר איל לעולה תמימים, לשון רבים, שני איל. וע"כ גבורות מתחלקים לכמה אחרים.
עקדת יצחק זה מיעוט ג"ר דקו שמאל, כדי שיתיחד עם קו ימין, שנקרא אברהם. ב' פעולות נוהגות במסך דחירק שבקו אמצעי, בעת שבא ליחד השמאל והימין יחד:
- מגלה המסך דמדת הדין דצ"א, שאז התרוקן קו השמאל כולו מאורותיו.
- גונז את מדת הדין, ומעלה המלכות לבינה, ונמתקת שם במדת הרחמים. כי ע"י מסך זה ממשיך תחילה הקטנות דבינה.
ע"י הארה עליונה, מוריד המלכות מבינה, ומתגלה הגדלות דבינה.
משיג שוב הקו שמאל בו"ק דג"ר, ומתיחד עם הימין, שהוא ג"ר דפנים.
וזה שתחילה נאמר מקו אמצעי, ז"א, לאברהם, חסד וימין, שישחוט את יצחק בנו, מכח פעולה א' דמסך דחירק שבקו אמצעי, גילוי מדת הדין, המסלק כל האורות מקו שמאל, שזה נבחן לשחיטה.
ואח"כ נאמר לו, אל תשלח ידך אל הנער, הגניזה של מדת הדין.
ואח"כ נאמר, וירא אברהם, והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, שראה איך המלכות עלתה ונסתבכה בבינה, שהיא פעולה הב' דמסך דחירק. שע"י ראיה זו נמשכה הקטנות מבינה.
ואח"כ ע"י הארה העליונה, יורדת המלכות מבינה ומתגלה הגדלות מן הבינה, כמ"ש, ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת יצחק בנו. כי אז נתתקן יצחק בנו ע"י הגדלות מן הבינה.
הרי שב' פעמים איל שכתוב כאן, הם ב' מיתוקים: אחד לקטנות ואחד לגדלות.
וזה אמרו, איל לעולה תמימים, שתי איל, כי בעת שמקריב האיל לעולה, צריך לכוון לב' בחינות איל לעולה, הנזכרים בעקדת יצחק. ועליהם נאמר תמימים לשון רבים. שיש ב' מיני גבורות:
- דקטנות, שאז קו שמאל, גבורה, ו"ק בלי ראש.
- דגדלות, שאז יש לקו שמאל ו"ק דחכמה.
ואלו ב' גבורות מתחלקות לכמה בחינות.

מט) ואל בני ישראל תדבר לאמור, קחו שעיר עזים לחטאת. עגל לחטאת היה צריך לומר, כמו בכהן? אלא ישראל כבר קבלו עונשם, ועל כן לא כתוב בהם, עגל לחטאת, אלא עגל לעולה. כי כל אלו שחטאו בעגל בדבור, במעשה, בעבודה קבלו עונש. ואפילו אלו שלא עבדו ממש, אלא שעלה ברצון לבם לעבוד לו, ג"כ נענשו, כמ"ש, וַיַשק את בני ישראל, שמזה הגיע עונש לאותם, שעלה ברצונם לעבוד לו. אבל כל אלו, שהעלו ברצונם שלא לעבוד לו, אלא רק מעין של רצון העלו ממנו, נטהרו כאן, בקרבן עגל לעולה. וע"כ מקריבים אותו עולה ולא חטאת. כי עולה נקרבת על הרהורי הלב.

נ) קחו שעיר עזים לחטאת, כיון שלא חטאו אלא בהרהורי הלב, שמספיק עולה, משום שהקריבו תחילה לשעירים השולטים על הרים הרמים. וזהו לחטאת, שהיו צריכים חטאת, להטהר מחטא זה. ולא עוד אלא לחידוש הלבנה, היו צריכים חטאת, שהיה אז ר"ח ניסן. ובר"ח מקריבים חטאת.

נא) ושור וַאיל לשלמים. שור ולא פר, משום ששור שלם, שרומז על פני שור משמאל, גבורה דז"א. אבל פר ופרה רומזים לזכר ונקבה שבשמאל דמלכות, שאינו שלם. וע"כ השור בא להראות שלום במלכות, שמגבורה דז"א, שהוא שור, נמתקת גבורת המלכות, שהוא פר ופרה, כמ"ש לשלמים. שור ואיל באים מצד שמאל דז"א: שור מצד שמאל, שכתוב, ופני שור מהשמאל. איל, משום האיל של יצחק, שהוא מהשמאל. ועולים לשלמים, להשלים אותם לכנסת ישראל, שהיא המלכות. וע"כ שור ואיל לשלמים.

נב) הכל הוא, משום שכנסת ישראל, המלכות, מתעטרת ומתברכת ע"י הכהן במילואים. ויום השמיני שמחת כנסת ישראל בהקב"ה, שמחת עליונים ותחתונים. וכמו שנשלם הכהן למטה, כביכול נשלם הכהן למעלה, שהוא חסד דז"א. חוץ מנדב ואביהוא, שעוררו הפרעה בין המטרונית והמלך. וע"כ, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם.

נג) ויאמר משה אל אלעזר ואל איתמר, ראשיכם אל תפרעו... כי שמן משחת ה' עליכם. שבהמעשה שלמטה מתעוררים מעשים למעלה. והמעשה שלמטה צריכים להראות כעין המעשה שלמעלה.

נד) כל השמחה של מעלה תלויה בשמן הקדוש, חכמה, שמשם יוצאות שמחה וברכות לכל הנרות. והכהן העליון, חסד, מתעטר בשפע השמן הנמשך מחכמה, ומשום זה, הכהן, ששמן המשחה נמשך עליו כעין שלמעלה, צריך להראות שמחה והארת פנים, ולא יהיה נראה חסרון בראשו, ולא בלבושיו, אלא להיות שלם לגמרי כעין של מעלה, ולא יראה בו פגם כלל, כדי שלא יעשה פגם במקום אחר למעלה.

נה) אם אלעזר ואיתמר היו נראים פגומים בשעה ההיא, בלבושיהם או בראשיהם, לא היו ניצולים באותה שעה, שמתו נדב ואביהוא. כי השעה עמדה לעשות דין. ועל כן למדנו, בשעה שיש מגפה בעולם, לא יעורר אדם עצמו לשום דבר בעולם, כדי שלא לעשות רושם, שיתעוררו עליו בעלי הדין. חוץ אם מעורר עצמו לדבר טוב, ויכול לדחות שעת הדין. כי בזמן ובשעה שדין נמצא בעולם, מי שיפגש בו, לוקטים אותו ויסתלק מן העולם. ומשום זה, ולא תמותו. כתוב, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. משום שהם אינם באים מצד הכהנים, ואין חשש שיהיו נזוקים. ע"כ מותר להם להתעורר ולבכות את השריפה. ולא לכהנים, אשר הדין שלט אז עליהם.