ה) ויהי היום ויבואו בני האלקים להתיצב. ויהי היום, זהו ראש השנה, שהקב"ה קם לדון את העולם. כעין זה, ויהי היום ויבוא שמה, יום ההוא, יום טוב של ראש השנה היה.
ו) ויבואו בני האלקים. אלו הם השרים הממונים השליחים בעולם, להשגיח במעשה בני אדם. להתיצב על ה'. כמ"ש, לכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו. אבל, להתיצב על ה', במקרא הזה מצאתי אהבת הקב"ה אל ישראל. משום שאלו השליחים, שהם ממונים להשגיח על מעשה בני אדם, הולכים ומשוטטים בעולם, לוקחים אלו המעשים כולם, וביום שהדין עומד לקום, לדון את העולם, נעשו משטינים לעמוד להשטין על בני האדם. ומכל העמים שבעולם, אינם עומדים הממונים להשגיח על מעשיהם, חוץ על ישראל בלבד, משום שהם בנים אל הקב"ה.
ז) וכאשר לא נמצאו מעשיהם של ישראל כראוי, כביכול, אלו ממונים השליחים, כשרוצים לעמוד על אלו המעשים של ישראל, הם עומדים על ה'. כי כשישראל עושים מעשים שאינם טובים, כביכול, מחלישים כח הקב"ה. וכשעושים מעשים טובים, נותנים גבורה וכח אל הקב"ה. ועל זה כתוב, תנו עׂז לאלקים. במה נותנים עׂז? במעשים טובים. וע"כ ביום ההוא, כל השרים הממונים התקבצו על ה'. על ה' ודאי. כי כיון שנתקבצו להשטין על ישראל, נמצאים מתקבצים על ה'. כביכול, להחליש כחו.
ח) ויבוא גם השטן בתוכם. המלה גם רומז לרבות על בני האלקים. כי כולם באים להיות משטינים על ישראל. והשטן נתוסף עליהם, משום שהוא המלשין הגדול מכולם. כיון שראה הקב"ה, שכולם באו להשטין, מיד, ויאמר ה' אל השטן, להיותו הגדול מכולם מאין תבא? וכי לא ידע הקב"ה מאין היה בא, עד שהוצרך לשאלו? אלא להביא הדבר לרצונו של השטן, שנתן לו בדברים אלה פתח להשטין כרצונו.
ט) ויאמר ה' אל השטן... ויען השטן את ה', ויאמר מִשּׁוּט בארץ. מכאן, שישוב הארץ נמסר לצד האחרים, לע' אומות, חוץ מארץ ישראל, שהיא בקדושה לישראל. וע"כ, כשאמר, מִשּׁוּט בארץ, שהיא ארץ ישראל, ראה הקב"ה, שרוצה להיות מלשין על ישראל, ולא על איוב או אחרים, הנחשבים על האומות יושבי שאר הארצות. מיד, ויאמר ה' אל השטן, הֲשַׂמְתָּ לבך על עבדי איוב?
י) רָאַה, שעתה הוא השעה, לתת לשטן חלק, במה שיתעסק בו, ויתרחק מישראל. בדומה, לרועה שרצה להעביר צאנו דרך נהר אחד, ובא זאב להתגרות בצאן. רועה המנוסה, לוקח תיש גדול ונותנו לזאב. אמר, ילחם עם התיש עד שאעביר את צאני לעבר הנהר. ואחר כך אשוב ואקח גם את זה. כך עשה הקב"ה, שמסר את איוב אל השטן, כדי שיתעסק עמו, ולא ישטין על ישראל. מיד התעסק עמו השטן, ולא קטרג על ישראל.
יא) ויען השטן את ה'. אין תמיהה על עבד, שאדונו עושה לו רצונו, שמתירא אותו, הסר השגחתך ממנו, ותראה אם יירא אותך אם לא.
יב) בעת צרה, כשניתן חלק אחד לצד הזה להתעסק בו, הוא מתרחק אחר זה לגמרי. כעין זה, הוא שעיר שמקריבים בר"ח וביום הכפורים, נתינת חלק לס"א, שניתן לו כדי שיתעסק בו, ויעזוב את ישראל בממלכתם. וכאן הגיע הזמן לקחת חלק הזה מכל זרע אברהם, בשביל הס"א. כמש"א, הנה ילדה מִלכה... את עוץ בכורו. ואיוב היה בארץ עוץ, כלומר, שהיה ממשפחתו של אברהם.
יג) בשעה שאמר השטן להקב"ה, מִשּׁוּט בארץ, בקש מה' לעשות דין בישראל. כי ארץ סתם היא ארץ ישראל, ודין היה לו על אברהם, שנשכח מן הקב"ה. והוא, שלא נעשה דין ביצחק, כשנקרב על המזבח, כיוון שלא היה עליו להחליף את הקרבן שהכין על המזבח, בּאַיִל. וכאן כבר היה יצחק על המזבח, ולא נשלם להיות קרבן, ולא נעשה בו דין. ובקש זה מן הקב"ה, כמו שבקש דין של מכירת יוסף לכמה דורות. וכל מה שמבקש השטן, הוא מבקש בדרך דין.
יד) ומאותו זמן שניצל יצחק ונחלף קרבנו, הכין הקב"ה בשביל המקטרג ההוא את איוב, שישב בארץ עוץ. וזה נאמר תיכף אחר עקדת יצחק. וכאן, בלידת עוץ, הגיע השטן לקחת חלקו מכל זרעו של אברהם, ולא יקרב להזיק לישראל.
טו) והכל הוא בדין. כמו שאיוב דן, כן הוא נידון. כי איוב מיועצי פרעה היה. וכשקם פרעה על ישראל, היה רוצה להרוג אותם. אמר לו איוב, לא, אלא קח את כספם, ומשול על הגופים שלהם בעבודה קשה, ולא תהרגם. אמר לו הקב"ה, חייך, באותו דין ממש שחרצת על ישראל תהיה נידון. מה כתוב, אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו. במה שהוא דן את ישראל, כך נידון בעצמו. ואע"פ שבכל שאר הדברים היה מתירא מפני הקב"ה.
טז) אך את נפשו שמור. שניתן לו רשות לשלוט על הבשר שלו. כמ"ש, קץ כל בשר בָּא לפני. קץ כל בשר, הוא השטן המשחית. בָּא לפני, לקבל רשות וזהו, שנקרא קץ כל בשר. ולא נקרא קץ כל רוח. שהוא קץ הבא מצד החושך, דינים דדכורא. ולכל תכלית הוא כמו ולכל בשר. כי יש קץ אחר והוא קץ הימין, בקדושה. וזה שבכאן הוא קץ אחֵר מצד השמאל, חושך. וע"כ ניתן לו רשות לפגוע בעצמו ובבשרו.
יז) ואם לא בדין נענש, אלא מחמת דיבורו של המקטרג, שהסיתו והטה אותו? אלא הכל היה בדין, כמו שהוא גזר על ישראל אצל פרעה, כך נגזר עליו.
יח) ומה שאמר, וַתְּסִיתֵנִי בו לבלעו חינם? לא כתוב, ותסיתני לבלעו, אלא ותסיתני בו. בו הוא כך, בדעתו, שהוא חושב. כי תסיתני, כמו שאמר איוב, ועל עצת רשעים הופעת. כעין זה, וַיפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו. וג"כ קשה, וכי אפשר לפתות את הקב"ה? אלא, וַיפתוהו וְיְכָזבו לו, לא כתוב. ורק, ויפתוהו בפיהם. בפיהם הוא דבר זה, שנתפתה. שהם חושבים כך, ובאמת אינו כן.
יט) וכי הוא יכול להשטין לפני הקב"ה שיודע הכל? כן, כי הוא מלך זקן וכסיל. שכתוב, טוב ילד מסכן ממלך זקן וכסיל. וכיון שהוא מלך על בני אדם, ע"כ יכול להשטין על האדם. משום שהוא נאמן על מעשיהם של אנשים. כי להיותו מלך עליהם, הוא נאמן על מעשיהם.
כ) זה הוא רק בְּדין של יחיד, אבל בדין העולם, כתוב, וַירד ה' לראות. ארדה נא ואראה. שלא נִתנה לו אמונה, אלא הוא בידיו של הקב"ה בלבדו. כי לא רצה להאביד העולם על פיו של המקטרג, שתאותו הוא תמיד להשחית. מאין לנו. כי כתוב, קץ שם לחושך וּלכל תכלית הוא חוקר. שחוקר להשחית הכל. וזה הוא, קץ כל בשר בא לפני. שהשטן, הנקרא קץ כל בשר, בא ודאי להשחית.
כא) שנתבאר, שבראש השנה עומדים שני צדדים כנגד העולם. כל אלו הבאים לפני הקב"ה בתשובה ומעשים טובים, הם זוכים להיות כתובים אצל הצד שהוא חיים, שמוציא תוצאות חיים. ומי שהוא מן הצד שלו, נכתב לחיים. וכל אלו הבאים במעשים רעים, הם כתובים לצד האחר, שהוא מוות, שנקרא מוות, ובו שורה המוות, להמית בני אדם.
כב) וביום ההוא עומדים אלו שני הצדדים, חיים ומוות. יש מי שנכתב לצד החיים, ויש מי שנכתב לצד המוות. ולפעמים העולם הוא בינוני, חציו חייב וחציו זכאי. אם נמצא צדיק אחד מכריע בעולם, כולם עומדים ונכתבים לחיים. ואם רשע אחד מכריע העולם, כולם נכתבים למיתה.
כג) ואותו הזמן היה העולם בינוני, מחצה חייב ומחצה זכאי. והמקטרג רצה להשטין ולהכריע העולם לכף חובה. מיד מה כתוב, השמת לבך על עבדי איוב, כי אין כמוהו בארץ. כיון שהוא נודע לבדו, מיד התקיף אותו המקטרג. וע"כ אין האדם צריך להוציא את עצמו מן כלל הרבים, כדי שלא יצוין בלבדו, ולא יקטרגו עליו מלמעלה.
כד) כתוב בשונמית, ותאמר, בתוך עמי אנכי יושבת. שפירושו, אינו רוצה להוציא את עצמו מכלל הרבים. בתוך עמי אני יושבת עד היום הזה. ובתוך עמי, בכלל אחד, אהיה נודעת למעלה. וכאן, איוב, כיון שנודע למעלה ונצטיין, מיד התקיף אותו המקטרג, ואמר, החנם ירא איוב אלקים, כל מה שהוא ירא אותך והתגבר במעשים טובים, אינו עושה בחנם, כמ"ש, הלא אתה שַׂכְתָּ בעדו. אבל קח ממנו כל טוב הזה שעשית לו, ומיד תראה, אם לא על פניך יברכך, יעזוב אותך ויתדבק בצד האחר. כי עתה על שלחנך הוא אוכל, העבר שלחנך ממנו, ונראה ממי הוא, ובאיזה צד יתדבק.
כה) מיד, ויאמר ה' אל השטן, הנה כל אשר לו בידך. להראות, שהיראה של איוב אל הקב"ה, היה כדי לשמור על עשרו. ומכאן למדנו, שכל אלו היראים מפני הקב"ה בשביל עשירותם או בניהם, אין זה יראה כראוי. וע"כ קטרג המקטרג ואמר, החנם ירא איוב אלקים, כמ"ש, הלא אתה שַׂכְתָּ בעדו. מעשה ידיו ברכת, וע"כ הוא ירא אותך. ואז ניתן לו רשות לקטרג עליו, ולהראות שלא עבד איוב אל הקב"ה באהבה.
כו) כי כיון שהתנסה, יצא מן הדרך ולא נשאר בתקפו. מה כתוב, בכל זאת לא חטא בשפתיו, אבל ברצונו חטא. ואח"כ חטא בכל. כמ"ש, שאמר, ארץ נתנה ביד רשע.
כז) ואם תאמר, שלא התנסה אדם חוץ מאיוב? הרי כתוב, ה' צדיק יִבְחָן. ומשום זה התנסה גם איוב. ואע"פ שלא נשאר בתקפו כראוי, לא יצא מתחת רשות אדונו להתדבק בצד האחר.
כח) כמה היה הנסיון שלו? שנים עשר חדש הוא ממשלת הצד האחר. כמ"ש, דינם של הרשעים בגיהנם הוא י"ב חודש. ומשום שלא התדבק בצד האחר, כתיב, וה' בֵּרַךְ את אחרית איוב מראשיתו.
כט) זה של איוב, אינו נסיון מן הקב"ה, כנסיון של שאר הצדיקים. כי לא כתוב, והאלקים נסה את איוב, כמ"ש, והאלקים נסה את אברהם. כי אברהם בידו הקריב את הבן יחיד שלו אל הקב"ה. ואיוב לא נתן מאומה, ולא מסר אל הקב"ה מאומה.
ל) ולא נאמר לו הנסיון, כמו שנאמר לאברהם, כי היה גלוי לפניו, שלא יוכל לעמוד בו כראוי. אלא שנמסר ביד המקטרג. ובדינו של הקב"ה נעשה, על שסיבב עבודה הקשה לישראל במצרים. והקב"ה העיר אליו דין הזה אל המקטרג. כמ"ש, השמת לבך אל עבדי איוב.
לא) ויהי מקץ ימים ויבֵא קין. כתוב מקץ ימים, לא מקץ ימין. כי קץ הימים הוא הס"א, וקץ הימין הוא הקדושה. כי הוא דחה את קץ הימין, והתקרב אל קץ הימים. כתוב, ואתה לך לקץ. ואמר דניאל, לאיזה קץ, אם לקץ הימין או לקץ הימים? עד שאמר לו הקב"ה, לקץ הימין, שהוא בקדושה. ועל זה היה ירא דוד, ואמר, הודיעני ה' קצי, או לקץ הימים או לקץ הימין? וכאן מה כתוב, ויהי מקץ ימים, שהוא בס"א, ולא מקץ ימין, שהוא בקדושה. ע"כ לא התקבל קרבנו, כי מס"א היה.
לב) והבל, הביא גם הוא. מהו גם? גם, הוא לרבות, שגם הוא הביא לס"א מעט, כמו קין, אלא קרבנו להקב"ה היה כולו,, שעיקר הקרבן היה אל הקב"ה, ונתן חלק לצד האחר, כמ"ש וּמֵחֶלְבֵּהֶן. שמשמע, שעיקר הקרבן, חֶלְבֵּהֶן, הקריב לה', וחלק הגרוע נתן לס"א. וקין, עיקר הקרבן עשה לקץ הימים, שהוא הס"א, ונתן חלק להקב"ה. וע"כ לא התקבל.
לג) באיוב כתוב, והלכו בניו ועשו משתה, ויהי כי הִקִיפו ימי המשתה. ובמשתה נמצא המשטין בכל יום. ולא היה יכול לו. כי כתוב, הלא אתה שַׂכְתָּ בעדו ובעד ביתו. ולעולם לא נתן חלק אל הס"א. כי כתוב, וְהֶעֱלָה עולות מִספר כולם. ועוֹלָה, עוֹלה למעלה למעלה, ואינו נותן חלק לס"א. ואם היה נותן לו חלק, לא היה השטן יכול לו אח"כ. וכל מה שלקח ממנו השטן, שלו לקח. משום שלא נתן לו חלק מקרבנותיו.
לד) למה הֵרֵעַלו הקב"ה, מחמת שלא נתן חלק לשטן? אם היה נותן חלק לס"א, היה מפנה הדרך של הקדושה, כי הס"א היה מסתלק מעל המקדש, וצד הקדוש היה מתעלה למעלה למעלה. והוא לא עשה כן, ע"כ בקש עליו הקב"ה את הדין.
לה) כמו שהוא התפרד ולא הכליל טוב ורע, שלא נתן חלק לס"א, כדי לטהר את הקדושה, הוא דן אותו כעין זה, שנתן לו מתחילה טוב ואח"כ רע, ואח"כ החזירו לטוב. וכן ראוי לאדם, לדעת טוב ולדעת רע. ולהחזיר עצמו לטוב. וזה הוא סוד האמונה, הנוקבא. איוב, מעבדי פרעה היה. וזהו שכתוב בו, הירא את דבר ה' מעבדי פרעה.