לו) בּׂא אל פרעה. הלא, לך אל פרעה, היה צריך לומר. אלא שהכניס את משה חדרים לפנים מחדרים אל תנין חזק אחד עליון, שכמה מדרגות משתלשלות ויורדות ממנו.
לז) ומשה ירא מפניו, ולא קרב, אלא לאלו היאורים, שהם מדרגות שלו. אבל לתנים עצמו היה ירא ולא קרב, משום שראה אותו משתרש בשרשים עליונים.
לח) כיון שראה הקב"ה שמשה ירא, ושליחים ממונים אחרים למעלה לא יכלו לקרב אליו, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה. ולא אחר, כמ"ש, אני ה', שדרשו, אני ולא שליח. ובארו סוד החכמה של התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, לאלו יושבי על מדין, היודעים בסוד אדונם.
לט) ויברא אלקים את התנינים הגדולים. זהו לויתן ובת זוגו. תנִינִם, חסר י' כתוב, משום שהרג את הנקבה. והקב"ה העלה אותה לצדיקים. וע"כ לא נשאר אלא תנים הגדול אחד. ודע שלויתן דג טהור.
לויתן ובת זוגו שורשם גבוה מאד. כי הים הוא המלכות מבחינת החכמה, והחשוב מכל בריות שבַיָם הוא הלויתן. הרי שהוא כללות החכמה שבַיָם. אמנם אינו נמשך מחכמה עצמה, אלא מן הבינה שחזרה לחכמה, הקו שמאל שבה, המכונה נקודת השורק. ועל כן כתוב עליהם, ויברא אלקים את התנינים הגדולים, כי הבינה נקראת בריאה.
אמנם לא נקבע מקומו בים עצמו, שהוא מלכות דאצילות, אלא מקום הוכן בעולם הבריאה שמחוץ לאצילות, למטה מן מלכות דאצילות, שהם עשרה יאורים. ואם הם ממדרגות הקדושה למה נהרגו? כי הנקבה נהרגה מיד. וכן נהרג אח"כ גם הזכר, כמ"ש, והרג את התנין אשר בים. כי הריגה פירושו ביטול מדרגתו ושיבה לאצילות. ובגמר התקון יתבטלו כל ג' עולמות בי"ע וישובו לאצילות.
ואם היה הכרח להרוג את הנקבה, כדי שלא תחרב העולם, א"כ למה ברא אותה מלכתחילה? כי הריגה זו נאמר רק ממה ששמשה ללויתן, אבל לא נתבטלה לגמרי, כי ממנה ניזונות נשמות הצדיקים.
מ) התנים הגדול, שהוא לויתן הזכר הנשאר בחיים, הרובץ בתוך תשעה יאורים, שהם כנגד ט"ס חב"ד חג"ת ונה"י. ויאור אחד שמימיו שקטים, שהוא הכתר. ברכות של מימי הגן, שהוא המלכות דאצילות, נופלות בו שלש פעמים בשנה, שהם ג' הקוים, שעליהם נאמר, שלש פעמים בשנה יראה כל זְכוּרְךָ. ואם נופלות בו שתי פעמים, רק ב' קוים ימין ושמאל, מתברך היאור ולא כל כך, כי חסר קו האמצעי. ואם רק אחת נופלת בו, ימין לבדו או שמאל לבדו, אינו מתברך על ידו. ומיאור שהוא כתר, מקבלים ט' היאורים, שהם ט"ס תחתוניות.
מא) תנין בא בכתר היאורים, מתחזק בו והולך ושוחה ונכנס אל הים, המלכות דאצילות. ובולע שם כמה מינים דגים ושולט שהם מדרגות, שבתוך הים הפחותות ממנו, הוא בולע אותן ונשלמות בו. וחוזר ליאור השוקט. ואלו תשעה היאורים הולכים ועולים אליו לקבל שִפְעם, כי הם מקבלים שִפְעם מן היאור השוקט, הכתר שלהם. וסביב ליאור כמה אילנות ועשבים למיניהם. והוא יאור הראשון שביאורים, כתר.
מב) סדר יציאתם של עשרת היאורים. יוצא מצד שמאל, מצנור אחד, הנמשך ויוצא, שהוא יסוד דז"א, ג' טפות, שהם מן ג' הקוים הכלולים בקו שמאל. וכל טפה מתפשטת לג' טפות, ונעשו ט' טפות. ומכל טפה נעשה יאור אחד. ואלו הם תשעה יאורים, המתגברים והולכים ושוחים ומסבבים בכל הרקיעים, הגבולים של צמצום ב'.
מג) ממה שנשאר מאלו הטִפות, אחר שגמרו לצאת ולא יצא עמהן, כל בחינות הכתר וחכמה שלמעלה מבינה, שאינן נמשכות עם ג' הקוים, הרי נשארה טפה אחת, ויוצאת בשקט, ונופלת בין היאורים, ונעשה ממנה יאור אחד. זה הוא היאור שהולך בשקט, יאור השוקט.
מד) יאור זה. כשהנהר, יסוד דז"א, הנמשך ויוצא, מוציא טפות אחרות של ברכות מצד הימין, בעת שמשפיע למלכות מג' קוים, הכלולים בקו ימין, מה שנשאר מאלו הטִפות ולא יצא עמהם, ג"כ מספירות שלמעלה מבינה, שאינן נמשכות עם ג' הקוים, נשארה טפה אחת מאלו הברכות, היוצאת בשקט, ונופלת ביאור השוקט. ונמצא שליאור השוקט יש הארת הימין. וזהו היאור החשוב מכולם.
מה) כשיוצאים ונפרדים אלו ארבעה נהרות היוצאים מגן עדן, נהר ההוא הנקרא פישון, נופל בַיאור השוקט ונכלל בו. ועל כן מלכות בבל נכלל בנהר הזה, שפישון הוא מלכות בבל. כי פישון הוא ראש הא' של ד' הנהרות, ובבל הוא הראש של ד' מלכיות, וע"כ פישון הוא בבל. מיאור הזה השוקט, נזונים ומתמלאים כל יאורים האחרים.
מו) בכל יאור ויאור הולך ושוחה תנין אחד, והם תשע תנינים. וכל אחד ואחד ניקב נקב בראשו, כמ"ש, שברת ראשי תנינים על המים. ואפילו תנין הגדול הזה הוא כן, משום שכולם נופחים רוח כלפי מעלה, ולא למטה.
כי להיותם מקבלים מקו אמצעי, המכריע שהארת הימין תתפשט ממעלה למטה, והארת השמאל תאיר רק ממטה למעלה, והתנינים כולם הם מהארת השמאל, ע"כ נופחים רוח רק כלפי מעלה ולא למטה. ומטעם זה יש להם נקב בראשם, שנקב זה הגיע להם ג"כ מהמסך דחירק של קו אמצעי, מחמת שמיעט את הג"ר דג"ר שבהם, שזהו, שברת ראשי תנינים על המים. ואפילו לעת גדלות, שהמסך יורד מבינה למקומו, נשאר בהם ג"כ הנקב בראשם, מטעם שהגדלות אינו מאיר ממעלה למטה, שחסר ג"ר דג"ר. ע"כ נשאר הנקב בראשם אפילו בתנין הגדול.
מז) בראשית ברא אלקים. ויברא אלקים את התנינים הגדולים. בשניהם כתוב לשון בריאה. הוא ללמד, שכנגד כל מעשה שבעשרה מאמרות שבמעשה בראשית, עומדים אלו עשרה יאורים, שתנים אחד מרפרף ברוח כנגד כל אחד ואחד. כלומר, שתנים אחד מכל יאור שבעשרה יאורים, מרפרף ברוחו כנגד המעשה שכנגדו, שבעשרה מאמרות ממעשה בראשית.
מח) ומשום זה מזדעזע העולם אחת לשבעים שנה. משום, שבעת שהתנים הגדול הזה מעלה סנפיריו ומזדעזע, מזדעזעים אתו כולם הנמצאים ביאורים. וכל העולם מזדעזע, והארץ מתחלחלת, שכולם כלולים בתנים הגדול הזה.
כבר ידעת שמדרגת לויתן, שהוא התנים הגדול, היא החכמה הנמשכת מקו שמאל. וחכמה זו אינה מתגלה אלא רק על ספירת המלכות שבכל מדרגה, שנקראת סנפיר שבלויתן. וכן מרומז במספר אחת לע' שנים, כי ע' שנים הם ז"ס חג"ת נהי"מ, ואחת מהם היא המלכות. גם ידעת, שהמשכת החכמה באה בדינים. וכמ"ש, אחת לשבעים שנה מזדעזע העולם, בהארת המלכות, שמעלה אותם כדי להמשיך חכמה. ואזדעזע, שכן דרך החכמה להמשך בדינים. וע"כ מזדעזע בשעת המשכתם. שמשום שכולם כלולים בו, ומקבלים שִפְעם ממנו, ע"כ המה מזדעזעים אתו.
מט) והארץ היתה תהו. מועטים המה היודעים לרמז מעשה בראשית בסוד התנים הגדול. שכל העולם משתלשל ונמשך מן הסנפיר של התנין הגדול. וע"כ יש להבין, איך הוא נרמז בכל מעשה בראשית. כיון שכל מעשה בראשית הוא בסוד החכמה, כמ"ש, כולם בחכמה עשית. והתנים הגדול הוא כללות החכמה, ע"כ בהכרח הכל נמשך ממנו. ודוקא מן הסנפירים, שזה המלכות שלו, משום שאין הארת החכמה מתגלה אלא רק מן המלכות.
נ) והארץ היתה תהו ובהו. היתה, מקודם לכן, שהיתה תהו מטרם שהתחיל התקון. כי באותו יאור הראשון, יאור השוקט, כאשר תנין הגדול נכנס בו, הוא מתמלא בהארת החכמה, ושוחה, ומכבה הנצוצים שהתלקטו העולמות, שנחרבו מתחילה בעת שבירת הכלים. שיצאו אז ניצוצים, שהם דינים, לכל הצדדים. ועתה, התנים הגדול מכבה ומבטל הדינים האלו. כי החכמה מכבה כל הדינים.
נא) אלו תנינים האחרים היו ולא היו. כי אין הארתם נגלה בהם, ודומים כמו שלא היו. מפני שנחלש כחם, כדי שלא יחריבו את העולם. חוץ פעם אחת לע' שנה, שהם מתחזקים בכח התנים הגדול ההוא, והוא בלבדו מתחזק. ואם הנוקבא שלו היתה חיה אצלו, לא היה יכול העולם לסבול אותם.
החכמה מתגלה רק בספירת המלכות. כי אחר שיצאו ב' הקוים, ימין ושמאל, נעשה מחלוקת בינהם, שממחלוקת הזו יצא הגיהנם, והיה העולם נחרב. עד שיצא קו האמצעי, ומיעט את קו השמאל, שלא יאיר אלא ממטה למעלה. והארה שממטה למעלה נבחנת לאור המלכות, אור נקבה. ולפיכך אין החכמה הבאה משמאל, יכלה להאיר בט"ס ראשונות, באור הזכר, המשפיע ממעלה למטה, אלא במלכות לבדה, המשפעת ממטה למעלה, שהוא בחינת ו"ק דג"ר. ומלכות מרומזת באחת לע' שנה.
כי אע"פ שנבראו, הם כלא היו, כי אין הארתם, חכמה, מתגלה בהם, משום שאין החכמה מתגלה בט"ר, שנחלש כחם ע"י קו האמצעי, שמיעט את אור הזכר מן הארת החכמה, כדי שיפסק המחלוקת והשמאל יכנע לימין, ולא יחרב העולם מחמת המחלוקת. פעם לשבעים שנה, רק במלכות שלהם, הם מתחזקים, כי נגלה האור בהמלכות שלהם, המאירה ממטה למעלה, המקבלת מתנין הגדול. כי התנין הגדול, כללות אור החכמה, אמנם אינו מאיר רק בבחינת מלכות שלו, רק ממטה למעלה, שהוא בחינת ו"ק דג"ר.
כי הזכר יכול להשפיע ממעלה למטה רק אם הוא ביחוד דכר ונוקבא. אבל בלי נוקבא הוא בבחינת ו"ק חסר ג"ר. וע"כ כיון שקו האמצעי מיעט את הג"ר דג"ר דקו שמאל, ע"י מסך דחירק, נהרגה בזה הנוקבא של הלויתן, שהוא התנים הגדול, ונשאר הלויתן זכר בלי נקבה, שהוא ו"ק דג"ר, המאיר רק ממטה למעלה.
ומיעוט זה הוא הכרח, שעי"ז עשה קו אמצעי שלום בין ימין ושמאל. שהיה הכרח להרגה. ונמצא, שט' התנינים מקבלים מן התנים הגדול, שהוא אור נקבה. והנה נתבאר שהנוקבא של הלויתן נהרגה ע"י מסך דחירק דקו אמצעי, שנקרא הקב"ה.
נב) עד שלא הרג הקב"ה את הנוקבא של הלויתן, הארץ היתה תהו. תהו היתה, ולאחר שהרגה, היתה הארץ, ובהו, שהתחילה הארץ להתקיים. וחשך על פני תהום, משום שהפעולה שעשה, עוד לא האירה.
ד' פעולות נוהגות בקו אמצעי, בבואו לעשות שלום בין ב' הקוים, ולחברם זה בזה:
א. צ"א,
ב. המסך דצ"א,
ג. צ"ב,
ד. מסך דצ"ב,
שבו יוצא קומת החסדים, ליחד ב' הקוים זה בזה.
ב' הענינים נאמרים כאן בתנין הגדול:
א. שהרג נוקבתו.
ב. שגם מחץ ראשו של הזכר עצמו, וניקב נקב בראשו, כמ"ש, שִׁברת ראשי תנינים. כי הם ב' מיני מסכים דצ"א ודצ"ב, הבאים עם המסך דחירק שבקו אמצעי. שבמסך דצ"א הרג את הנוקבא של התנים הגדול, ובמסך דצ"ב מחץ ראשו של הזכר.
וכמ"ש, עד שלא ביטל הקב"ה את הנוקבא, הארץ היתה תהו. שנמשכה עליה כח הצ"א, שהוא הכנה אל ביאת המסך דצ"א ע"י קו האמצעי. ואחר שקו האמצעי גילה המסך דצ"א, ההורג את הנוקבא של התנים, ויצא עליו קומת הזווג דקומת רוח, נמתקה הארץ ע"י המסך הזה, ונקראת בשם בהו. להתקיים ע"י קומת רוח הזאת, שיצאה על מסך דצ"א. כי האור חזר ונעלם ולא האיר. ונעשה חושך. וחושך זה עבר לבחי' צ"ב, שהגיע עד הבינה. ובזה נעשה הכנה למסך דצ"ב.
נג) מה עשה הקב"ה? מחץ ראשו של הזכר דתנינים הגדולים. ע"י המסך דצ"ב שהוא עלית המסך דמלכות במקום בינה, ונעלמה ג"ר דבינה וכל המדרגות שמתחת הבינה, שגם התנים הגדול בתוכן, והעלמת הג"ר של התנין ע"י הדינים של הבינה, עשתה נקב בראשו, שהוא הג"ר שלו. והתנין נכנע. משום, שהתהום למטה, מלכות במקומה, לא היה מאיר. ועתה ע"י עלית המלכות למעלה לבינה, יצא עליו קומת רוח המאיר, כמ"ש, ורוח אלקים מרחפת. ע"כ נכנע הנחש וקיבל המסך דצ"ב, שהוא הנקב שנעשה בראשו.
מהו הטעם, שהמסך דצ"א לא היה מאיר? משום שהתנין הזה הגדול היה משיב רוח על התהום והחשיך אותו, ולא היה מרחף למטה. כי קומת רוח, היוצאת על מסך דצ"א, אינה ראויה לקבל ג"ר לעולם. וכמ"ש, שהתנין הגדול היה משיב קומת רוח דצ"א על התהום והחשיך אותו, שלא יהיה ראוי לקבל אור לעולם. שהרוח, בעת שהוא למטה, במלכות הבלתי ממותקת בבינה, אינו מרחף. כי מרחף פירושו, שהרוח מתנענע לכאן ולכאן, כלומר שאין בו קביעת הקומה, ועודנו ראוי לקומה גבוה יותר. ורוח הזה דצ"א לא היה מרחף, אלא נקבע בקומת רוח הזו בקביעות, כי הרוח דצ"א אינו ראוי עוד להתעלות יותר.
נד) ועבר רוח אחר של מעלה, רוח היוצא על מסך דצ"ב. ונשב והכה ברוח ההוא, שיצא על מסך דצ"א, והשקיט אותו, שביטלוֹ. וכמ"ש, ורוח אלקים מרחפת על פני המים. כי קומת רוח הזאת דמסך דצ"ב אינה נקבעת לעולם, אלא שמרחפת לכאן ולכאן. וזהו שלמדנו, שהקב"ה הכה רוח ברוח וברא העולם. כי כל עוד שהיה שולט הרוח דצ"א, לא היה יכול לברוא העולם. וע"כ הכה בו הרוח דצ"ב וברא העולם.
נה) ויאמר אלקים יהי אור. כי האיר האור של מעלה, הג"ר. כי יצאה הי' מן האויר ונעשה אור. שהכה על הרוח שנושב, והסתלק מעל התהום, ולא כסה אותו. שבטל קומת הרוח, שכסה התהום, מלקבל הארת ג"ר. וכיון שהאיר התהום והרוח הסתלק, היה אור. כמ"ש, ויהי אור.
נו) אור זה האיר על ראשו של התנים הגדול, כי אחר שהבינה השיגה הג"ר שלו, חזר גם התנים והשיג הג"ר שלו. ומים היו יוצאים מתוך נחיריו, להשפיע לשאר המדרגות. והרוח נשב למעלה.
כי כדי להשפיע לשאר המדרגות, ירד האור לבחינת מים. מפני שנתמעטו הג"ר דג"ר שלו. ולא נשאר אלא בו"ק דג"ר, המכונה מים, שזה נעשה מכח הכרעת קו האמצעי. ממסך דבחי"ג, הנקרא חוטם, המשמש לקומת החכמה, קומת ע"ב. ונמצא שמבחינת ג"ר דג"ר אין בו אלא קומת רוח לבד. ונודע, שאע"פ שאינו מאיר אלא בו"ק דג"ר, מכל מקום מחויב מתחילה לקבל ג"ר שלמים, ואח"כ מסתלקות ממנו הג"ר דג"ר, ונשאר בו"ק דג"ר. שהם ו"ק דקומת ע"ב. ולפיכך אומר תחילה, שמאיר בבחינת אור, אלא אח"כ שנעלמו הג"ר דג"ר, והאור חזר לבחינת מים אומר, ומים היו יוצאים מתוך נחיריו.
מקודם לכן האיר מאור השלם הזה, עד שהיה יורד האור מן הבינה, ומְנוֹצץ לע"ב אורות של השמש, שהוא ז"א, שהשיג קומת ע"ב, המכונה ע"ב אורות, שהוא קומת חכמה. כיון שאלו האורות נרשמו בשמש למטה, היו יודעים בהם רשעי עולם, והיו עובדים אל השמש. שהיו עובדים להמשיך האור ממנו, מלמעלה למטה. כיון שהסתכל הקב"ה ברשעים האלו, שרוצים להמשיך האור ממעלה למטה, העלה האור וגנז אותו, מפני מעשה הרשעים. משום שתנים הזה היה עולה ויורד, והמשיך גם הוא האור ממעלה למטה, בסבת מעשה הרשעים. והכה באלו היאורים, שהיה מחריבם בכח הדינים, הנמשכים עם ההארה שממעלה למטה, עד שגנז האור ולא נגלה.
נז) וזָרע אותו זֶרע בצדיק אחד, שהוא יסוד דז"א, שהוא הגנן של הגן. והזרע שזרע בגן, שהוא המלכות, הוא הגניזה וההעלמה של אור הזה. כלומר שההעלמה אינה בחינת העדר, אלא להיפך, שהוא בחינת זרע לברכה, שההעלמה עצמה תשוב להיות אור, כמו צמח היוצא מן הזרע.
נח) כשהתנים הגדול הזה ראה שצָמַח בגן, שהוא המלכות, הזרע של אור הזה, שהתנים חוזר ומקבל את אור החכמה שצמח במלכות, אז מתעורר להשפיע לצד השני, להנהר השני של ד' הנהרות, שנקרא גיחון. ואז נתחלקו המים של הנהר גיחון, ע"י שביל אחד של התנים. התנים הולך אל הזרע, שנצמח ונעשה לאור בתוך הגן, המלכות, ומקבל אותו והאיר בהנהר, באור הגדלות של זרע הזה. והוא נקרא גיחון.
נט) ומן גדלות ההוא של זרע הזה, עלה לגדולה שלמה המלך, כשעלה למלוכה, שכתוב, והורדתם אותו אל גיחון. וכתוב, ומשח אותו שם. שם, ולא במקום אחר, משום שדוד המלך ידע זה, שְמיִם אחרים עולים למלכות אחרת. ומלכות זה, מגיחון, הוא מלכות חזקה.
ס) ותנים הגדול התעורר לנהר גיחון להשפיע בו, והסנפירים של התנין הזה, המלכות שלו, נתעלו בנהר גיחון, להתחזק בו. וכל שאר היאורים עולים ויורדים בכחו של התנים הגדול. ואחר שהאיר אל הנהר גיחון, חוזר ונכנס ליאור ההוא השוקט, ונשקט בו, שאינו פועל להשפעת החכמה.
סא) ואז, כשהאור ההוא נגנז למעלה לגנן, אז יצא החשך הראשון, שמטרם יציאת האור. והכה על ראשו של התנין, בנקב ההוא שנעשה בו. ונפרש חוט אחד בין הארה שנשארה מאור שנגנז, ובין חשכה ההיא של חשך הזה, שכתוב, וַיבדל אלקים בין האור ובין החושך.
מבאר סדר הגניזה, שהיא נעשתה ע"י חזרת המלכות לבינה. וכבר ידעת שעלית המלכות לבינה גורם להתחלקות כל מדרגה לשתים. אמנם ב' פעולות יש כאן. שמתחילה עולה הצמצום של המלכות לבינה. וכמ"ש, וחושך על פני תהום. ואח"כ עולה ונתקן המסך של המלכות בבינה. וכמ"ש, ורוח אלקים מרחפת על פני המים.
ואחר שנתקן גם המסך בבינה ומסיים שם המדרגה, נבחנים הכתר וחכמה, שנשארו במדרגה, לבחינת אור. אור הקטנות דנפש ורוח המתלבש בב' כלים כתר וחכמה, שהיא ההארה שנשתיירה אחר שנגנז האור. ובינה ותו"מ שמתחת המסך המסיים, נבחנים שיצאו מאותה המדרגה, והם בבחינת חשך.
בעת שהאור נגנז, היו ב' פעולות:
א. ברא חושך ע"י עלית צמצום שבמלכות לבינה, כמ"ש, וחושך על פני תהום.
ב. שהחושך הכה, כלומר שהתחבר, בנקב שנמתח בראשו ע"י עלית מסך המלכות לבינה, כמ"ש, ורוח אלקים מרחפת. ואז נפרש חוט אחד, שהוא המסך המסיים את המדרגה מתחת כתר וחכמה, כלומר, בין הארה שנשארה מאור שנגנז, כתר וחכמה שנשארו במדרגה, לבין חשכה ההיא של חושך הזה, בינה ותו"מ שיצאו מחוץ למדרגה, להיותם מתחת מסך המסיים המדרגה.
סב) ותנין הזה, בהבדלה ההוא של החוט שהבדיל, חזר והבדיל גם כן באלו היאורים מעל החשך. כלומר, שנעשה גם בהם עלית המלכות לבינה שלהם בצמצום ומסך שבה. והמסך שבמקום בינה הבדיל בין כתר וחכמה שלהם, שנשארו במדרגה, ובין בינה ותו"מ שלהם, שיצאו ממדרגה והיו בחשך. ונבדלו הדגים למיניהם, אלו מאלו בהבדלה ההוא, שנעשה ביאורים.
סג) וכשנבדלו מים העליונים הקדושים. בעת הגדלות, שחזרה המלכות ויצאה מן הבינה, וחזרו בינה ותו"מ אל המדרגה. וכיון שכבר יש בה ה' כלים כח"ב תו"מ, חזרו אליהם הג"ר. ויש בה ה' אורות נרנח"י. ואז נקראים המים עליונים בשם קדושים. אז כל היאורים נבדלו ועלו לתוך יאור השוקט הנברר מכולם. ויוצאים ונכנסים בו ג' פעמים ביום.
כי בעת קטנות, כשהמלכות המסיימת היא בבינה, ובינה ותו"מ יצאו מן המדרגה, נפלו כל בינה ותו"מ של המדרגה העליונה לכתר וחכמה של התחתונה ממנה. ולעת גדלות כשבינה ותו"מ של המדרגה חוזרים אליה, הם מעלים עמהם גם כתר וחכמה של התחתונה. ובזה מקבלים הכתר וחכמה של התחתונה את הג"ר שבעליונה. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.
ולפי"ז גם יאור השוקט, שבינה ותו"מ שלו נפלו אל כתר וחכמה של היאורים בעת קטנות, נמצא ג"כ שבעת גדלות, בעת שיאור השוקט חוזר ומעלה אליו את הבינה ותו"מ שלו, עולה עמהם הכתר וחכמה של היאורים, ומקבלים ג"ר ממנו. ונבדלו הכו"ח שלהם להשאר במדרגה, ובעת גדלות עלו. כי כשמחזיר הבינה ותו"מ שלו, עולים עמהם הכו"ח של היאורים, ומקבלים ג"ר, המכונים ג"פ ביום. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.
סד) וכל אלו הדגים, שהם המדרגות והנשמות, הגדלים בתוך יאורים האלו, מובדלים זה מזה, שמסך המסיים מבדיל בין כו"ח שבכל אחד לבינה ותו"מ שבכל אחד. ונקראים לילות, כי מדרגות השמאל מכונים, לילה. ואלו ממדרגות הכו"ח שבהם הם ראשים לכל אלו, ממדרגות בינה ותו"מ שלהם, שיצאו לחוץ מן המדרגה. ואלו שמבפנים שולטים על כולם. ואלו נקראים בכורי מצרים. ומכאן התפזרו לחוץ בכורים, ממדרגות השייכים לבינה ותו"מ. וכולם נזונים משקוי של אלו היאורים. ותנין הזה הגדול שולט על כולם.
סה) והכל הוא בהבדלה של מים עליונים מתחתונים, שכתוב, ויהי מבדיל בין מים למים. ונצטיינו מים הקדושים העליונים, כו"ח, ונבדלו להיות למעלה. ומים תחתונים, בינה ותו"מ, נבדלו כולם אלו מאלו להיות למטה. ונבדלו קדושים מבלתי קדושים. ועל כן נקראים מלאכים העליונים, נבדלים, משום שנבדלו אלו מאלו, הכו"ח שבהם מבינה ותו"מ שבהם, למיניהם.
סו) ויאמר אלקים תַדשא הארץ. הארץ, המלכות. ועשבים, הם האור הנצמח מזריעת אור הגנוז. כשהתנים הגדול היה נושב רוח בנקב ההוא שבראשו, ומרחף כלפי מעלה, שרוצה להמשיך משם הג"ר ממעלה למטה, אז היה מְהפך כל אלו העשבים ליובש. עד שרוח אחר, הבא מעלית המלכות לבינה, נושב ברוח ההוא של התנין, ומשקיט אותו למטה, שממעט הג"ר שלו, שמזה נעשה זריעה חדשה. ואח"כ בגדלות נעשה צמיחה חדשה, והעשבים צמחו כבתחילה. ושולטים ומשבחים ומודים לפני הקב"ה.
סז) מצד שמאל, ומתוך יאור השוקט, יוצאים בהמות למיניהם, והולכים לִקְרב לאלו העשבים. ואינם יכולים, וחוזרים למקומם. כל אלו היאורים הולכים ושוחים עם תנין ההוא השולט בהם, ומסבבים אלו העשבים, ואינם יכולים להנות מהם. חוץ, לַפְּעמים, שרוח העליון אינו נושב, והתנים מרחף רוח בנקב ההוא שבראשו, אז שולט רוח ההוא על העשבים, ומייבש אותם.
סח) עוד אפשרות יש לו לקרב אל העשבים: בשעה שיאור השוקט חוזר מן המלכות למקומו, שעולה ויורד. ומשום שמימיו שקטים הולך בשקט, והתנים הגדול עולה לאלו היאורים, ואינו שם ביאור השוקט. וכל העשבים גדלים מסביב אותו היאור השוקט. והם גדלים בכל צד. אז עולה תנין ההוא אל העשבים ומתגדל ביניהם. ואח"כ חוזר לכל אלו היאורים.
העשבים הם האור שצמח מתוך החשך. ומתוך שבכל פעם כשהתחתונים רוצים להמשיך החכמה ממעלה למטה, מתיבשים אלו העשבים שבמלכות. ע"כ, אע"פ שהם עצמם בחינת חכמה, מ"מ הם דוחים חכמה, ומאירים רק לצד ימין, להארת החסדים. ולפיכך כל הנמשכים מצד שמאל, שנוטים לחכמה, לא יוכלו לקרב לאלו העשבים. שהוא מחמת שהם נוטים אחר חכמה, והעשבים דוחים הארת חכמה שמשמאל, ומאירים רק לימין בהארת החסדים. חוץ מבעת שיאור השוקט עולה למלכות, ומקבל הארת העשבים ושב למקומו. אז יכולים גם הנמשכים משמאל להנות מהארתם. כי להיותו בחינת כתר, אין פחד הדינים בעשבים, ואינם דוחים חכמה. שאין בהם דין. העשבים שבסביבתו מאירים לכל צד, אפילו לשמאל, שאינם דוחים חכמה. אז יכול התנים להתגדל בין העשבים, להיותם מאירים שם גם לצד שמאל. וחוזר ומשפיע מהם לכל היאורים.
סט) ויאמר אלקים יהי מְאׂרׂת. זהו נחש בריח. ונקרא בריח, משום שסוגר ב' הצדדים, ב' קוים ימין ושמאל, ואינו מניח שיתפשט קו הג', המכריע ביניהם. ואינו יוצא להזיק לעולם, אלא פעם אחת ביובל.
כי הקליפה שכנגד ת"ת דקדושה, שהוא קו האמצעי, שנקרא, והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה, מן ימין אל השמאל, נקרא נחש בריח. שהוא פוגם בקו האמצעי, ואינו מניחו שיכריע בין הקוים. להיותו סוגר ב' הקוים, ע"כ הוא הכנגד של קו האמצעי, הנקרא בריח. ולכן נקרא גם הוא בריח.
ומפרש איך הוא מזיק לקו האמצעי. המוחין דבינה מכונים יובֵל. שבהם ג' קוים מכונים ג' זמנים. ואומר, שאינו יוצא להזיק, אלא בזה שנאחז בקו שמאל של היובֵל, המכונה פעם אחת, ואינו מניחו להתחבר בצד ימין.
ע) ובספרי הראשונים אמרו על הכתוב, יהי מְאׂרׂת, שזהו נחש עקלתון, שהולך בעקמימות תמיד, והביא קללות על העולם, כי פיתה את חוה בעץ הדעת. כשזה קם, נשבר תוקפו של התנים הגדול, שאינו יכול לקום, עד שאובד גופו. כי הקב"ה כופף אותו תוך הים כשבא אליו, שהוא דורך על תוקפו של ים. ותקפו של ים הוא התנים הגדול, כמ"ש, ודורך על בָּמֳתֵי ים.
עא) וכשהנחש הזה קם, כתוב, והרג את התנים הגדול אשר בים. וע"כ כתוב הנני עליך התנים הגדול הרובץ תוך יאוריו. ונחש הזה הוא מְאׂרׂת חסר ו', שיורה לשון קללה. כמ"ש, מְאֵרַת ה' בבית רשע, שהוא בקללות לכל. והוא מתגבר על התנים בגבורתו של הנהר הגדול, הנקרא חדקל.
ד' הנהרות הם כנגד ג' קוים והמלכות המקבלתם: נהר פישון ימין, ונהר גיחון שמאל, ונהר חדקל מקו אמצעי. ונודע, שבמסך דחירק שבקו אמצעי יש בגניזו בחי' המלכות דמנעול, שבכל מקום שהיא נוגעת, פורחים האורות משם. ונחש הקדמוני מעורב בו ג"כ בחינת הדין הזה דמנעול, שבו ממית כל חי. שהוא מעורב באותו הגבורה הגנוזה בנהר חדקל, ובזה כחו חזק להמית כל חי.
עב) נחש ההוא ביבשה. כשיוצאים להלחם זה בזה, זה שביבשה מתגבר תמיד, משום שכל דרכיו ותקפו הוא ביבשה, המלכות שבה כל הדינים. ואוכל ארץ ועפר תמיד. כמ"ש, ועפר תאכל כל ימי חייך. זה גדל בעפר, וזה גדל במים. נחש הגדל במים אינו חזק כזה שגדל ביבשה. וע"כ כתוב על הנחש מאׂרׂת חסר ו'. שכוחו חזק להמית לכל.
עג) והנחש הזה נועד כלפי התנין ההוא שבמים. ואע"פ שנועד לו, אינו לוחם עמו. אלא הקב"ה בלבדו, שהורג אותו בתוך הים, משום גסות הרוח שבו. כמ"ש, אשר אמר, לי יאורי ואני עֲשִׂיתִנִי.
כי התנים הגדול קו שמאל. ובתחילת יציאת קו שמאל, לא יצא אלא לשמש את הימין, בסוד הקריבה למצרים. אלא לאחר כך הרהיב עז בנפשו, ועשה מחלוקת עם הימין, ורצה לבטלו. ולפיכך, הגם שנכנע אחר כך אל הימין בכח קו אמצעי, עם כל זה נשאר בו גסות הרוח על קו הימין. כי לא נכנע אלא מאונס. ומשום זה הרג אותו הקב"ה. כלומר, שביטל אותו, ותקן אותו מחדש, שיהיה נכנע לגמרי אל הימין. כלומר, מדעתו ומרצונו, כמו שהיה בסוד הקריבה למצרים. כמ"ש, אשר אמר לי יאורי. שאור החכמה שהמשכתי שייך לי, ולא לימין. כי יאורי הוא לשון אור. ואני עֲשִׂיתִנִי, ואני עשיתי עצמי לשליטה מיוחדת.