י) כשמגיעה השעה שתהיה נפרדת הנפש מן הגוף, אין הנפש יוצאת מן הגוף, עד שתתגלה עליו השכינה, והנפש, מתוך שמחה וחביבות השכינה, יוצאת כנגדה מן הגוף. אם צדיק הוא, הוא נקשר בה ומתדבק בה. ואם לא, השכינה הולכת ממנו, והנפש נשארת, והולכת ומתאבלת על פרידת הגוף. משל: החתול שאינו נפרד מן האש, חדד הסכין, וילך אחריך, כי ידמה לו שאתה הולך לחתוך בשר, וכך יפרד מן האש. אף כאן, כשהנפש אינה רוצה לצאת מן הגוף, נראית לה השכינה, והיא יוצאת כנגדה, ונפרדת מן הגוף.
יא) אח"כ נדונו שניהם ע"י המלאך דוּמָה. הגוף נדון בקבר עד שחוזר לעפר, והנפש נדונית באש הגיהנם בכמה דינים, עד הזמן שנגזר עליה לקבל עונש. אחר שקיבלה עונשה, והגיע הזמן שתטהר, אז היא עולה מגיהנם, והיא מתלבנת מחטאיה כברזל המתלבן באש, ומלאכים עולים עמה, עד שנכנסת לגן עדן התחתון, ומתרחצת שם במים, ומתרחצת בבשמים אשר שם. כמ"ש, מקוטרת מור ולבונה. ועומדת שם עד הזמן, שנגזר עליה להתרחק ממקום שיושבים שם הצדיקים בג"ע העליון.
יב) וכשהגיע הזמן שתעלה לג"ע העליון, אז עולה עמה, מדרגה אחר מדרגה, עד שמתקרבת כקרבן על המזבח, שעולה למ"ן להמלכות, הנקראת מזבח. כמ"ש, זאת תהיה תורת המצורע ביום טוהורתו, והובא אל הכהן. כהן העליון למעלה, מלאך מיכאל. זו היא נפש שלא נטמאה כל כך בעולם הזה, זו יש לה תקנה. ואם לא, הרי זה מעוות לא יוכל לתקון.