ט) אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. הקב"ה גוזר על הטיפה, אם הוא זכר או נקבה. ואתה אומר, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. א"כ, לא צריכים לגזירת הקב"ה. אלא ודאי שהקב"ה מבחין בין טיפה של זכר ובין טיפה של נקבה, ומשום שהבחין בה, גזר עליה, אם תהיה זכר או נקבה.
ג' שותפים באדם. הקב"ה, ואביו, ואמו. שאביו נותן הלובן שבו, ואמו האדום שבו, והקב"ה נותן הנשמה. ואם הטיפה היא זכר, נותן הקב"ה נשמה של זכר. ואם נקבה, נותן הקב"ה נשמה של נקבה. ונמצא, שבזה שאשה הזריעה תחילה, עוד לא היתה הטיפה בסופה לזכר, אם הקב"ה לא שלח בה נשמה של זכר. והבחנה זו שהקב"ה מבחין בהטיפה, שהיא ראויה לנשמה של זכר או של נקבה, נחשבת לגזירה של הקב"ה. שאם לא הבחין בזה, ולא שלח נשמה של זכר, לא היתה נגמרת הטיפה להיות זכר. ונמצא, שב' המאמרים אינם סותרים זה את זה.
י) וכי כיון שמזרעת יולדת? הלא בהריון תלוי הדבר. היה צריך לומר, אשה כי תהר וילדה זכר. מהו, כי תזריע וילדה? אשה, מיום שהִזריעה ונִתעברה עד יום שיולדת, אין מילה בפיה, אלא הולד שלה, אם יהיה זכר. וע"כ כתוב, אשה כי תזריע וילדה זכר.
יא) אשה כי תזריע. מה רבו מעשיך ה'. כמה מרובים מעשיו של המלך הקדוש בעולם. משל, לאדם שלקח בידיו כמה מיני זרעים ביחד, וזורע אותם בזמן אחד, ואח"כ יוצא כל מין ומין בפני עצמו. כך הקב"ה עושה מעשיו בחכמה, ובחכמה לוקח הכול ביחד וזורע אותם, ואח"כ יוצא כל אחד ואחד בזמנו. כמ"ש, כולם בחכמה עשית.
יב) מה רבו מעשיך ה'. כמה מרובים הם מעשיו של המלך הקדוש. וכולם, כל המציאות שבעולמות, סתומים בחכמה. כמ"ש, כולם בחכמה עשית. כולם כלולים בחכמה, ואינם יוצאים לחוץ, אלא בשבילים, שהם ל"ב נתיבות החכמה, אל הבינה. ומבינה נעשה הכל ומיתתקן. כמ"ש, ובתבונה יתכונן. וע"כ אומר, כולם בחכמה עשית, בבינה. ע"י הבינה.