פ) עוד פתח בנו האחר ואמר, וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה. וייצר ה' אלקים. וייצר כתוב עם ב' יודים, יורה שהאדם נברא בשני יצרים, ביצר הטוב וביצר הרע. יצר הטוב כנגד מים, היצר הרע כנגד אש. הויה אלקים הוא שם מלא. את האדם, כלול זכר ונקבה, כי את, רומז על הנקבה. עפר מן האדמה, זהו עפר של ארץ קדושה, שמשם נברא, מקום בית המקדש. עפר הוא מלכות. האדמה בינה, ארץ אדום. אדם הראשון נברא ממלכות הממותקת בבינה. כי עפר בית המקדש, היא בחינת מלכות הממותקת בבינה.
פא) ויפח באפיו נשמת חיים. הנשמה הקדושה, שנמשכת מאלו החיים, שלמעלה, מבינה.
ויהי האדם לנפש חיה. שהאדם נכלל מנפש הקדושה של חיה עליונה, בינה, שהוציאה הארץ, מלכות.
תּוצא הארץ נפש חיה. נפש, של חיה ההיא העליונה, בינה.
פב) בכל שעה שהנשמה הקדושה דבוקה באדם, הוא אהובו של אדונו. כמה שמירות שומרים אותו מכל הצדדים, רשום הוא לטוב, למעלה ולמטה, והשכינה הקדושה שורה עליו.
פג) ובשעה שהוא מטה דרכיו, השכינה מסתלקת ממנו, והנשמה הקדושה אינה מתדבקת בו. ומצד נחש הרע הקשה, נתעורר רוח אחד, המשוטט והולך בעולם, שאינו שורה אלא במקום שהקדושה העליונה נסתלקה משם. והוא שורה על האדם, ואז נטמא האדם, ונפגם בבשרו בכל, ובמראה פניו.
פד) משום שנפש חיה הזו היא קדושה ועליונה, מן הבינה, כשארץ הקדושה, המלכות, מושכת אותה ונכללת בתוכה, אז קוראים אותה, נשמה. כי אור הבינה נקראת נשמה. וזו היא שעולה למעלה ומדברת לפני המלך הקדוש, ונכנסת בכל השערים ואין מי שימחה בידה, ועל כן נקראת רוחא ממללא, רוח המדבר, כי כל שאר הנפשות שאינן מן הבינה, אין להן רשות לדבר לפני המלך, חוץ מזו שהיא מבינה.
פה) וע"כ התורה מכריזה ואומרת, נצור לשונך מרע. וכתוב, שומר פיו ולשונו. משום שאם שפתיו ולשונו מדברים דברים רעים אלו, הדברים עולים למעלה, וכולם מכריזים ואומרים, הסתלקו מסביב דִיבור הרע של פלוני, תנו מקום לדרכו של נחש הקשה. אז נעברת ממנו הנשמה הקדושה, ומסתלקת ואינה יכולה לדבר. כמ"ש, נאלמתי דומיה החשֵׁיתִי מטוב.
פו) ונשמה ההיא עולה בביזיון, בצרה, מכל. ולא נותנים לה מקום כבתחילה. ועל זה כתוב, שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. נפשו שהיתה מדברת, נעשית שותקת, משום הדיבורים הרעים שדיברה. ואז נזדמן הנחש. כי הכל חזר לתחילתו, כמו מטרם שזכה לנשמה. וכשהדיבור הרע עולה בדרכים ידועים, ושורה לפני הנחש הקשה, כמה רוחות מתעוררים בעולם, ורוח טמא יורד מצד ההוא של הנחש, ומוצא שאדם ההוא עורר אותו בדיבור הרע, ומוצא שהרוח המדבר הקדוש, נעבר ממנו, אז שורה עליו הרוח הטמא ומטמא אותו, ואז הוא מצורע.
פז) כמו שעונש האדם מדיבור רע, כך עונשו מדיבור טוב, שבא לידו ויכול ולדבר ולא דיבר. משום שפגם ברוח המְדבר ההוא, כי הוא נתתקן לדבר למעלה ולדבר למטה, והכל בקדושה. כל שכן, אם העם הולך בדרך עקום, והוא יכול לדבר להם, ולהוכיח אותם, ושותק ואינו מדבר. שעליו נאמר, נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נֶעְכר. נעכר בנגעים של הטומאה. וכמ"ש, שדוד המלך נלקה בצרעת, והקב"ה פנה ממנו. שבקש, פנה אלי וחונני. משמע שהפנה פניו ממנו.