אכלה ומחתה פיה

צג) כשמתחיל הנחש הקדמוני להתגלות מסתלקים הסומכים, נו"ה, ובנינים, שהם המוחין, ונעברים מן המלכות. ובא הנחש התקיף ומטיל זוהמה. ואז נמצא שהמקדש נטמא. המקדש הוא, כמ"ש, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. כתוב, והנחש היה ערום... ויאמר אל האשה. אל האשה ממש, שמקום המקדש מתאחד בה, המלכות. את מקדש ה' טימא, משום עוונותיו, כי ע"י עוונותיו נתגלה הנחש התקיף.

צד) עוונותיו הם לשון הרע, שבשביל לשון הרע, מזדמן הנחש הקדמוני, בין למעלה ובין למטה, שכתוב, וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים. אין כתוב, השורפים או השרופים, אלא השרפים. שרפים, שסובב על הנחש הקדמוני. שאומר נחשים, לשון רבים, כמ"ש, ראשי תנינים, שניים, כי אחד נאחז למעלה, ואחד נאחז למטה בעולם הזה. וכתוב, שרפים עומדים ממעל לו, כנגד ה', כי בני אלקים הם הדינים, וה' הוא רחמים. ממעל לו. הם כמו כנגד לו, ואז הוא סגירה בכל, שנסגרו כל האורות, ואין מי שיפתח. שאז בא הנחש ומטיל זוהמה בשורש נשמתו של החוטא אשר במלכות, שזה נבחן לניאוף. וע"כ כתוב, כן דרך אשה מנאפת, שנאמר, אכלה, ומחתה פיה ואמרה, לא פעלתי אוון.

צה) ברצון הכל, ברצון העליון, אין הנחש נמצא למטה, אלא משום שנמצא למעלה. ולמעלה אינו נמצא, אלא כשנמצא למטה בעוונות העולם, שהכול תלוי זה בזה.
ב' נקודות במלכות, נקודה א', המלכות דצ"א, שלא נמתקה בבינה, במדת הרחמים, ומבחינה זו אינה ראויה לקבל שום אור, כי כוח המסך והצמצום רוכב עליה. ונקודה הב', היא המלכות שנמתקה במידת הרחמים, בבינה. וכל האורות שהמלכות מקבלת הם מבחינת נקודה הב'. ולפיכך נקודה א' היא גנוזה בתוכה, ורק נקודה הב' היא גלויה ושולטת בה. וע"כ היא ראויה לקבל אורות העליונים.
ומטעם זה, המלכות נקראת עץ הדעת טוב ורע. כי אם האדם זוכה, הרי טוב. שנקודה א' גנוזה, ורק נקודה ב' שולטת, ואז יש במלכות כל טוב, והתחתון מקבל ממנה. אם לא זכה, שהוא חוטא, אז יש כוח בנחש לגלות נקודה הא' במלכות, שלא נשתתפה בבינה, אז היא רע, כי מסתלקים ממנה כל האורות, כי נתגלה כוח הצמצום הרוכב עליה. כמ"ש, לפתח חטאת רובץ. שהחוטא נותן כוח לס"א להמשיך משמאל ממעלה למטה, כמו שעשה קין. אז הנחש, שנקרא חטאת, הרובץ בפתח המלכות, מגלה נקודה הא' הגנוזה במלכות, וכל האורות מסתלקים משורש נשמתו של האדם החוטא, שהיא במלכות. כמ"ש, לא זכה הוא רע.
ואח"כ, הנחש מתגבר עוד ומטיל זוהמה, שפוגם ומסלק האורות, גם מבינה דמלכות. מטעם, כי אחר שנשתתפה המלכות בבינה, קיבלה הבינה צורת מלכות. וע"כ, אחר שנפגמה המלכות מטעם התגלות הצמצום שעליה, נפגמה גם הבינה שבמלכות, מטעם שיש לה צורת מלכות. באופן, שתחילה נפגמת רק המלכות בלבדה מכוח הגילוי, שהיא מלכות דמדת הדין. ואח"כ, נפגמת גם הבינה דמלכות, מטעם שיש לה צורת המלכות, מכוח השיתוף של נקודה הב'.
ואומר כאן, שהם ב' נחשים, כי מי שמגלה נקודת הצ"א, שהיא פוגמת רק המלכות בלבדה, ולא כלום הט' ספירות ראשונות, אינו יכול לפגום אח"כ בבינה. אלא נחש אחר מתעורר, שהוא עולה ונאחז בבינה, מחמת שיש לה צורת מלכות מכוח השיתוף.
שהחוטא גורם לגילוי הנחש, כמ"ש, לפתח חטאת רובץ. שהנחש קונה כוח ע"י חטאו לגלות נקודת צ"א הגנוזה, שמסתלקים הכלים דנה"י דבינה, שיש במלכות, שבהם מקבלת המלכות כל אורותיה. וכלים דנה"י אלו קבלה מבינה, ע"י השיתוף דמידת הרחמים, כמ"ש, אמא השאילה בגדיה לבתה. שהכלים והאורות שבכלים מסתלקים עימהם, כי נתקלקל השיתוף שבה מבינה, מכוח גילוי נקודת המלכות דצ"א, שאינה משותפת כלל בבינה.
ואחר שכבר נסתלקו כל האורות, מטעם גילוי נקודה הא' שנאחז בה הנחש. אז, בא נחש ב', ומטיל זוהמה בבינה דמלכות, שנקראת מקדש, ואז נטמא המקדש. ולפיכך, קורא את נחש הב' נחש תקיף, משום שעלה ונאחז שלא במקומו, בבינה. שהיא כולה רחמים, ואין בה דין כלל. אלא שיש לו כוח להאחז בה, מטעם שנשתתפה במלכות, כדי להמתיקה.
כמ"ש, ויאמר אל האשה, אל האשה ממש, להמלכות. וכיון שהכלים דבינה, שזה מקום המקדש, נכללו במלכות, מכוח שיתוף המלכות בבינה, כמ"ש, את מקדש ה' טימא, שהנחש הטיל זוהמה בבינה דמלכות, הנקראת מקדש ה', שמטעם השיתוף דמלכות בבינה, קיבלה הבינה צורת מלכות, והיה כוח לנחש להטיל בה זוהמה. כלומר, שנגלה נחש הב', שנקרא נחש תקיף, שעולה ונאחז בבינה, כי המדבר לשון הרע, שמטיל פגמים על חבירו, מה שאינם בו, גורם כוח לנחש הב' שיטיל זוהמה ויפגום הבינה דמלכות, אע"פ שהיא נקיה מכל צמצום ודין. אמנם, כיון שנחש הב' לא יוכל לפעול, אלא מכוח הקדם הפגם שבמלכות ע"י הנחש הא', ע"כ נמצא פוגם, הן בבינה ע"י נחש הב', והן במלכות ע"י נחש הא'. כי כדי לתת כוח לנחש הב', מתעורר בהכרח נחש הא'.
ומביא ראיה, שיש ב' נחשים, מן הכתוב, וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים. שאומר נחשים, לשון רבים. אחד בבינה דמלכות, ואחד במלכות לבדה. וע"כ אומר הנחשים השרפים לשון רבים. נחשים השרפים הם נחשים גשמיים, ע"כ נאמר שרפים. ובני אלקים, דינים, נתיצבו כנגד הויה, רחמים. אף בהכתוב שרפים עומדים ממעל לו, הם כנגד ה', שהם התנינים. שאף הנחשים השרפים שבכאן, הם התנינים. וכמ"ש, שנסגרו כל האורות, כי בכל מקום שנתגלתה נקודת מלכות דצ"א, נסגרים כל האורות ואין מי שיפתחם. כי במלכות דצ"א אין תשובה מועילה, אלא רק במלכות דצ"ב.
וכתוב, כדי שתועיל תשובה, כן דרך אשה מנאפת, כי עניין גילוי נקודה דצ"א ע"י הנחש ואחיזתו בה, המסלק את האורות דקדושה, נבחן, שהנחש הוא אשה מנאפת ממש. אכלה ומחתה פיה ואמרה. כי קשה, כיון שנחש הא' גילה נקודת צ"א שאינה משותפת בבינה, שמחמת זה נאבד ממנה השיתוף דמידת הרחמים, בינה. א"כ, מאחר שנתפרדה השותפות בבינה, כבר אין בבינה צורת מלכות. וא"כ, איך יוכל נחש הב' להטיל זוהמה בבינה, מחמת שיש לה צורת מלכות, שהם דבר והיפוכו?
וע"כ מביא הכתוב, כן דרך אשה מנאפת, שהוא הנחש הא', אכלה ומחתה פיה, אחר שפגם במלכות ונסתלקו אורותיה, מחמת קלקול השיתוף דמידת הרחמים, הוא מוחה ומקנח פיו, כמו שלא עשה דבר, ואומר, לא פעלתי אוון, כדי שתישאר צורת שיתוף המלכות בבינה כמקודם קלקול הנחש, ויוכל נחש הב' להתאחז בבינה, מכוח שיש לה צורת מלכות.
אמנם, באמת עניין עליה זו של הנחש להתאחז בבינה, הוא מוקש אל הנחש. כי עתה שנאחז בבינה, והנחש בעצמו ביטל הפגם דמלכות דצ"א, ונקבע הפגם של החטא במלכות דצ"ב, נעשתה אפשרות לבטל הפגם ע"י תשובה. כי ע"י תשובה, יורדת הארה מע"ב ס"ג דא"ק, המורידה את המלכות מבינה, והבינה נטהרה מן זוהמת הנחש. משא"כ, אם לא היה נאחז בבינה, אז, היה נשאר הפגם של נחש הא', הגילוי של נקודת המלכות דצ"א, שכוח הצמצום רוכב על המלכות, שאינה ראויה לקבל אור. ומבחינה זו לא שייכת תשובה, כי התשובה לא תבטל את הצ"א והמסך, המונע מן המלכות לקבל אור העליון. הרי שעניין נחש הב' הנאחז בבינה, בכוונה ניתנה לו אחיזה זו, כדי שתועיל תשובה. והוא רק מוּקָש אל הנחש.
וזהו, ברצון עליון. כיון שנמצאת אחיזת הנחש למעלה, המכשירה את החוטא לעשות תשובה, ע"כ נמצאת אחיזת הנחש למטה, לגלות הצ"א במלכות, ואין פחד מה שאינו מועיל שם תשובה, והפגם ישאר לעולם. שהרי ודאי הוא שהנחש יעלה ויתאחז למעלה בבינה, והוא עצמו יבטל הפגם דצ"א, כמ"ש, אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי אוון. ואז תועיל תשובה.
גם אין חשש, שמא לא יעלה הנחש להתאחז בבינה, כי כך הושׂם בטבע הנחש, להשתוקק תמיד לאחוז במקום גבוה יותר, ואם נראה לו דרך להתאחז בבינה, ודאי הוא שיתאחז בה. כי אם לא היה הנחש מגלה תחילה את הפגם דצ"א שיש במלכות, שלא לקבל אור, לא היה יכול הנחש הב' להתאחז בבינה ולפגום אותה, מחמת שיש לה צורת מלכות, בעוד שבמלכות עצמה לא נגלה הפגם. כי אם לא היתה אחיזת הנחש למעלה, הנותנת אפשרות של תשובה ותיקון הפגם, לא היו נותנים מלמעלה אפשרות, שיתאחז הנחש למטה במלכות. ואם לא היתה מקודם לכן אחיזת הנחש למטה, לא יצויר כלל אחיזת הנחש למעלה בבינה. הרי שזה תלוי בזה.