כ) בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. כאן לקחה כנסת ישראל, המלכות, אור, שאמא עלאה, בינה, מתעטרת. וכל הנרות, ספירות המלכות, מאירים ממנה. ואמרו על עצמם, ב' נשמות דקות פורחות, שמעלים מ"ן בתורתם. וכל השושבינים, כל המעלים מ"ן ע"י תורתם, קושרים המלכות אל בינה, ומשם ממשיכים הארתה למטה.
כא) הקב"ה הקדים אותנו ביום הזה לעשות לנו ניסים. נכנסו, ראו שני בני אדם שהיו עוסקים בתורה. אמר, מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יֶחֱסָיון. קמו אלו. וישבו כולם ושמחו כולם. אמר, מה יקר חסדך אלקים שמצאתי אתכם. חסד עשה לנו הקב"ה במקום הזה. עתה הדליקו הנרות. כלומר, שיאמרו דברי תורה להעלות מ"ן, להדליק ספירות המלכות מאמא.
כב) בהעלותך את הנרות. בהעלותך ממש, בהדלקתך, כי נעשה ע"י הכהן ב' עבודות, שהם קשר אחד. הם, שמן וקטורת, חו"ב, כמ"ש, שמן וקטורת ישמח לב. שכתוב, והקטיר עליו אהרון... בהיטיבוֹ את הנרות יקטירנה. וכתוב, ובהעלות אהרון את הנרות בין הערביים, יקטירנה. מה השינוי שכתוב כאן, בהיטיבו, ושם, ובהעלות? אמר, הטבה והעלאה דבר אחד, כי הטבה היא כמו הדלקה.
כג) בהיטיבו, כמ"ש, כי טובים דודיך מיין, כי הרווּיים, שהם השְׂבעים, מיין, הם טובים. כמ"ש, וַנִשׂבע לחם ונהיה טובים. כלומר, כל מי ששבע מיין או מלחם, שהוא אורות דג"ר, נקראים טובים. ונמצא, בהיטיבו את הנרות, היינו שימשיך בשפע את האורות, המכונים יין ולחם, שהם הארת חכמה וחסדים.
הטבה ממש, ולא שהטבה היא תוצאה משפע האורות. אלא האורות דמִשתה, הארת חכמה, הם עצמם נקראים הטבה, כמ"ש, וטוב לב משתה תמיד. ובהעלות, פירושו, שבזמן שהספירות נשקים ונרווים משקוי של הנחל. נחל בינה, השיקוי שלו מחכמה. אז מתעלים העליונים, וברכות נמצאות בכולם. וכולם שמחים. ונמצא, שהטבת הנרות היא הארת החכמה, יין, הנמשכת מבינה. והעלאת הנרות, המשכת שפע החסדים ללא הפסק מן החכמה. וע"כ כתוב, ובהעלות.
כד) בשעה שהעמוק מכל, אבא עילאה, מאיר, מאיר בנחל, באמא עילאה. והנחל נמשך בדרך ישר, ע"י קו האמצעי, ז"א, להשקות הכל, כל המדרגות שבמלכות. אז כתוב, בהעלות, משום שהכל יוצא מן העמוק מכל. בהעלות, פירושו, שבא מצד העליון, העמוק מכל, שנקרא מחשבה, שהוא אבא. והכל הוא דבר אחד. ואז כנסת ישראל מתברכת והברכות נמצאות בכל העולמות.