נו) מהו הטעם, שהזהיר אותם כאן על הפסח? והרי כבר נאמר להם במצרים. אלא בשנה השנית היה, וישראל חשבו שהפסח אינו נוהג אלא במצרים. וכיון שעשו אותו פעם אחת במצרים, חשבו, שלא צריך יותר. בא הקב"ה והזהירם עליו, שלא יחשבו שעבר זמנו במצרים, ואין צריך יותר. ומשום זה הזהיר במדבר סיני, בשנה השנית, לתקן להם הפסח לדורי דורות.
נז) אע"פ שהזהירם במצרים, ציווה אותם עתה פעם השנית באותו המקום שכל מצוות התורה ניתנו בו. מהו בשנה השנית בחודש הראשון? סוד עליון הוא. יש אחד שנקרא שנה, ויש אחד שנקרא חודש. חודש הוא הלבנה, המלכות, שנה זה השמש, ז"א, המאיר ללבנה. בשנה השנית בחודש הראשון, יורה על זיווג ז"א ומלכות, הנקראים שנה וחודש, במקום מדבר סיני, שהוא זיווג שני לאחר יציאת מצרים. שזה היה בזמן שכל מצוות התורה נמסרו בו. כי ע"י זיווג זו"ן שבמדבר סיני ניתנו כל מצוות התורה.
נח) אוי לאותו אדם, שאומר, כי התורה באה לספר סיפורים בפשטות, ודברי הדיוט של עֵשו ולבן וכדומה. כי אם כן, אפילו בזמן הזה אנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוט, ועוד יותר יפים מהם. ואם התורה באה להראות דברי העולם, אפילו שליטי העולם יש ביניהם דברים מעולים יותר. אם כן נלך אחריהם ונעשה מהם תורה, כאותו האופן. אלא שכל דברי התורה הם סודות עליונים.
נט) עולם העליון ועולם התחתון, במשקל אחד נשקלו. ישראל למטה כנגד מלאכים עליונים למעלה. מלאכים עליונים, כתוב בהם, עושה מלאכיו רוחות. ובשעה שיורדים למטה, מתלבשים בלבוש של עולם הזה. ואם לא היו מתלבשים בלבוש כעין עולם הזה, לא היו יכולים לעמוד בעולם הזה, והעולם לא סבל אותם. ואם במלאכים כך, התורה שבראה את המלאכים ואת כל העולמות, והם מתקיימים בשבילה, על אחת כמה וכמה, כיון שירדה לעולם הזה, אם לא היתה מתלבשת באלו הלבושים שבעולם הזה, שהם הסיפורים ודברי הדיוט, לא היה יכול העולם לסבול.
ס) וע"כ סיפור הזה שבתורה הוא לבושה של התורה. מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש, ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. להביט במה שמתחת ללבושה של התורה.
סא) יש לבוש הנראה לכל. ואלו הטפשים, כשרואים אדם לבוש יפה, שנראה להם הדור בלבושו, אין מסתכלים יותר, ודנים אותו ע"פ לבושו ההדור. וחושבים את הלבוש כגוף האדם, וחושבים גוף האדם כמו נשמתו.
סב) כעין זה היא התורה. יש לה גוף, והוא מצוות התורה, הנקראות גופי תורה. גוף הזה מתלבש בלבושים, שהם סיפורים של עולם הזה. הטפשים שבעולם, אינם מסתכלים אלא בלבוש ההוא, שהוא סיפור התורה. ואינם יודעים יותר, ואינם מסתכלים במה שיש תחת לבוש ההוא. אלו שיודעים יותר, אינם מסתכלים בלבוש, אלא בגוף, שהוא תחת הלבוש ההוא. החכמים, עבדי המלך העליון, אותם שעמדו בהר סיני, אינם מסתכלים אלא בנשמה שבתורה, שהוא עיקר הכל, תורה ממש. ולעתיד לבוא, עתידים להסתכל בנשמה של נשמה שבתורה.
סג) אף כך הוא למעלה, שיש לבוש, גוף, נשמה, ונשמה לנשמה. השמים וצבאם הם לבוש, וכנסת ישראל, המלכות, היא גוף המקבל הנשמה, שהיא תפארת ישראל, ז"א. וע"כ המלכות היא גוף לנשמה. כי ז"א מתלבש בה כמו נשמה בגוף. הנשמה, תפארת ישראל, התורה ממש, נשמת התורה, שבה מסתכלים החכמים. ונשמה לנשמה היא עתיקא קדישא, שבו יסתכלו לעתיד לבוא. והכל אחוז זה בזה, שעתיקא קדישא מתלבש בז"א, וז"א מתלבש במלכות, ומלכות בעולמות בי"ע וכל צבאם.
סד) אוי לאלו הרשעים, האומרים שהתורה אינה יותר מסיפור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר. אשרי הם הצדיקים, המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע"כ צריכים להסתכל במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הסיפורים הם לבושים.