קכז) ויהי בנסוע הארון. הנ', שהיא מחזירה פניה לאחור בב' מקומות, לפני פרשת ויהי בנסוע, ולאחריה,
. אם רומזת על נ' כפופה, הנוקבא, המלכות. ן' פשוטה היא כלל דכר ונוקבא, ז"א ומלכות. ובמקום זה בנ' כפופה עליה נאמר, ויהי בנסוע הארון, ויאמר משה, קומה ה'. שעל הנ' כפופה אמר, קומה. וע"כ נכתבו ב' הנונים ההפוכות. ולמה נחזרו שוב פניהם לאחור,
.
קכח) לא נאמר פסוק בנ' בהאלף בית של אשרי יושבי ביתך. משום שהנ', מלכות, בגלות. וכתוב עליה, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. אלא מה כתוב למעלה, וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים לתור להם מנוחה. כיון שהארון היה נוסע, היתה הנ' נוסעת עליו, שהרי השכינה ישבה על הארון. בוא וראה אהבת הקב"ה לישראל, שאע"פ שהם סרו מדרך הישר, אין הקב"ה רוצה לעזוב אותם, ובכל זמן הוא מחזיר פנים אליהם, שאם לא כן, לא היתה להם תקומה בעולם.
קכט) הארון היה נוסע לפניהם דרך שלושת ימים. הנ', שהיא השכינה, לא היתה נפרשֶׁת ממנו, אלא נוסעת עימו. ומתוך אהבתם של ישראל החזיר פניו לישראל, ומסבבת עצמה מן הארון. כאותה איילה הצעירה כשהיא הולכת היא מַחזרת פניה אל המקום שיצאה משם. ועל כן, בנסוע הארון, היתה הנ' מַחזרת פניה כלפי ישראל, וכתפי גופה אל הארון.
קל) וע"כ כשהארון היה נוסע, אמר משה קומה ה', שלא תעזוב אותנו הַחֲזיר פניך אצלנו. ואז החזירה הנ' פניה אליהם כעין
, כמי שמחזיר פניו למי שאוהב אותו. וכשהתחיל הארון לנוח, אז סיבב פניו מישראל והחזיר פניו אל הארון. ולגמרי החזירם.
תחילה מבאר שנ' כפופה המלכות, היא בנפילה מטרם הזיווג עם ז"א. שאז היא כמו בגלות, שעליה נאמר, נפלה לא תוסיף קום. וע"כ תחילה היא צריכה להקימה מנפילתה. ואח"כ היא יכולה להזדווג עימו. ונפילה פירושה שהיא בחסרון ג"ר. וקימה פירושה החזרת הג"ר, שבמלכות הוא הארת החכמה. והארון עם הלוחות שבתוכו הוא ז"א ומלכות, שלוחות העדות, ז"א. והארון, מלכות.
ונמצא שמטרם, ויהי בנסוע הארון. לא היתה המלכות בזיווג עם ז"א, מחמת חסרון החכמה. ונודע שאין גילוי החכמה אלא בשעת הנסיעה, שהיא נסיעת ג' קווים בשלוש מקומות. ולפיכך הקדים הנסיעה אל הזיווג. כמ"ש, ויהי בנסוע הארון, ויאמר משה, קומה ה'. כי אז נגלה הארת החכמה, שהקימה הנ' מנפילתה. ואח"כ, אחר שנשלמה הנסיעה וקיבלה הארת החכמה, אז אמר משה, שובה ה'. שאז נפסק הארת החכמה וחזרה להזדווג עם ז"א, שהוא חסדים.
וזה אמרו, וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים לתור להם מנוחה. מנוחה פירושו, זיווג ז"א ומלכות. ובכדי להכין המלכות, שתהיה ראויה לזיווג עם ז"א, היה צריך ארון הברית לנסוע דרך ג' ימים, שהם ג' קווים בג' מקומות. שבדרך ג' ימים אלו, קיבלה הארת החכמה, שהיא קימה מנפילתה. ואז ראויה למנוחה, שזהו הזיווג. ועד"ז ישראל אינם ראוים לקבל מזיווג זו"ן, מטרם שמקבלים הארת החכמה שבמלכות.
וכמ"ש, לתור להם מנוחה, כדי שישראל יוכלו לקבל המנוחה מזיווג זו"ן. שאע"ג שסרו מדרך הישר, שאינם ראוים לקבל המנוחה מזיווג זו"ן, אין הקב"ה עוזב אותם כך, אלא בכל זמן המלכות מחזירה פניה אליהם, ומאירה להם הארת החכמה, להכשירם שיוכלו אח"כ לקבל מהמנוחה. הארון היה נוסע לפניהם דרך שלושת ימים, הנ' לא היתה נפרשת ממנו, אלא נוסעת עמו. כי נסיעת ג' קווים הם בז"א, אלא שהמלכות אינה נפרשת מז"א בשעת הנסיעה, וגם היא מקבלת ג' קווים אלו.
ומתוך אהבת הקב"ה לישראל, מחזיר פניו, שבחינת הארת החכמה שמקבלת, הנקראת פנים, כמ"ש, חכמת אדם תאיר פניו. היא מחזירה פניה אלו לישראל, ומַשפעת להם הארת החכמה. ומחזירה את עצמה מז"א, שהוא הלוחות שבארון. כי ז"א הוא בחינת חסדים מכוסים, ובעת שהמלכות מקבלת חכמה, שאינה בחינת ז"א, נבחן שהמלכות מחזירה עצמה ממנו, שפורשת עצמה מז"א, ודומה כמו שמחזירה אליו אחוריה. ומה שאומר במשל האיילה, מחזיר פניו לאחוריו, רומז בזה כי המלכות, הנקראת איילה, יוצאת מקו שמאל, ושם היא שורשה, וע"כ מחזירה פניה לבחינת הארת החכמה שבקו שמאל.
הרמז בתורה בפרשת ויהי בנסוע, נחשבת לבחינת ארון הברית הנוסע. ואח"כ בא הזיווג, שהוא מנוחה. וכותבים לפניה
הפוכה, שאחוריה לְפרשת ויהי בנסוע. ופניה לפרשיות הקודמות, הנבחנות לבחינת ישראל. וכן אחר פרשת ויהי בנסוע, כותבים
הפוכה, שפניה לפרשת ויהי בנסוע, שהוא ארון הברית, ואחוריה לפרשיות האחרות שלאחריה, הנבחנות לבחינות ישראל. כמ"ש, אורייתא וישראל חד הוא.
וכמ"ש, בנסוע הארון, היתה הנ' מחזרת פניה כלפי ישראל, וכתפי גופה אל הארון, שכותבים
המחזרת פניה לפרשיות הקודמות, שהם ישראל, וכתפי גופה לפרשת ויהי בנסוע, שהיא הארון, ז"א. כי בזמן הנסיעה הבא מקבלת חכמה, שהיא פניה, ופנים האלו היא משפעת לישראל. וכיון שז"א הוא בבחינת חסדים מכוסים, נבחן שאחוריה לז"א, שאחור, יורה שאינה מקבלת ממנו בחינתו. וע"כ, כשנסע הארון, משה אמר קומה ה'. שלא תעזוב אותנו הַחֲזיר פניך אצלנו. שתקבל הקימה, שהיא חכמה, ופנים של חכמה תשפיע לישראל, שיזכו אח"כ לקבל מזיווג השלם, שהוא מנוחה.
וכשהתחיל הארון לנוח, אחר שגמר קבלת ג' הקווים, שהיא הנסיעה, ובא בהמנוחה, שהיא הזיווג עם ז"א, אז סיבב פניו של נ' מישראל, שהפסיקה השפעת החכמה, והחזיר פניו אל הארון, קיבלה ג"ר דחסדים מז"א, שזה נבחן שנתנה פניה, שהם הג"ר, לז"א, לבחינת ז"א, שהוא חסדים. ולגמרי חזרה לחסדים דז"א. כי אין גילוי חכמה אלא בשעת נסיעת הקווים. ולאחר הנסיעה, חוזרים לבחינת חסדים לגמרי. וע"כ נכתבה כאן
הפוכה שניה, שפניה לפרשת ויהי בנסוע, שהיא ארון הברית, ואחוריה לפרשיות התורה שלאחר ויהי בנסוע, שהם ישראל.
קלא) בודאי שצריכים להיות כאן ב' נונים הפוכים לפניה ולאחריה. אבל לאחר ויהי בנסוע, לא החזירה המלכות פניה מישראל, שלא הפסיקה השפעתה מישראל. שא"כ היתה הנון הזו הכתובה צריכה להיות בהיפוך, מכעין נון האחרת העליונה, המלכות. כי נון זו מנוזרת לאחור אל ישראל, וזו העליונה, המלכות, היא בדרך יושר עם הארון, שהיא בזיווג עם ז"א, אז ודאי פניה לישראל.
קלב) אלא ודאי הוא, שהמלכות לא החזירה פניה מישראל, ומה עשתה בשעה שהתחיל הארון לנוח. אז אמר משה, שובה ה', שתפסיק מהארת החכמה ותשוב להארת החסדים דז"א. אז שכן הארון, שנח, והשכינה עמדה בצד אחר, בצד ימין, חסדים, ומקבלת ג"ר דחסדים, פנים מז"א. ופניה אלו מחזירה לישראל וכנגד הארון. כלומר, שפניה לארון לקבל ממנו חסדים, ופניה לישראל להשפיע להם החסדים האלו, שמקבלת מארון הברית. ואז כלולה בתוכה מכל, מן הארון ומן ישראל. אלא אח"כ גרמו ישראל, שהמלכות תחזיר אחוריה אליהם. ולפיכך כתוב
הפוכה בין ויהי בנסוע לבין פרשת ויהי העם כמתאוננים.
אין מחלוקת על עצם כתיבת הנ', וכולם מסכימים שצריכה להיות הפוכה, שפניה לפרשת ויהי בנסוע, ואחוריה לישראל, כלומר לשאר פרשיות שבתורה. אלא יש מחלוקת על הטעם, שאמר, שבעת המנוחה מפסקת השפעתה מישראל. וע"כ אחוריה לישראל ופניה לארון הברית, לקבל ממנו חסדים. על זה יש מחלוקת, שבעת המנוחה לא כל שכן שמחזרת פניה לישראל, אלא פנים של חסדים. ועם כל זה כתיבת הנון צריכה להיות הפוכה, שפניה לויהי בנסוע, ואחוריה לשאר פרשיות. אלא מטעם אחר, מטעם שכאן חטאו ישראל בפרשת ויהי העם כמתאוננים. וע"כ החזירה כאן אחוריה לישראל.
קלג) בין בצד זה ובין בצד זה מחזירה הנון פניה. שלפני, ויהי בנסוע, מחזירה פניה לישראל. ואחר ויהי בנסוע, מחזירה פניה לארון ואחוריה לישראל. ויפה, שהכתיבה של הנונים צריכה להיות כך. אבל מה שהחזירה אחוריה לישראל, אינו מטעם המנוחה, אלא מטעם שכתוב אחריה, ויהי העם כמתאוננים, כך תמצא בספרו של רב המנונא סבא.