כל אחד מאיתנו אינו אלא כמין מכונה, הפועלת ויוצרת על ידי כוחות חיצוניים, המכריחים אותה לפעול בצורה זו. זאת אומרת, שכל אחד חבוש בבית האסורים של ההשגחה, אשר על ידי שני מוסרותיה, התענוג והמכאוב, מושכת ודוחפת אותנו לרצונה, למקומות הנרצים לה.
באופן, שאין כלל אנוכיות בעולם, כי אין כאן כלל בן חורין ועומד ברשות עצמו. אין אני בעל המעשה, ואין אני העושה, משום שאני רוצה לעשות, אלא משום שעובדים אתי בעל כורחי ושלא מדעתי.
בעל הסולם, החרות
כשנתבונן במעשיו של היחיד, נמצא אותם כהכרחיים. ובעל כרחו יעשה אותם, ואין לו כל אפשרות של בחירה. והוא דומה בזה, לתבשיל השפוּת על כירה, שאין לו כל בחירה, והוא מוכרח להתבשל. כי ההשגחה חבשה את כל החיים בשני מוסרות, שהם התענוג והמכאוב... ואין בזה הבדל בין האדם לבעלי החיים, ואם כן, אין כלל בחירה חופשית מדעת. אלא כוח מושך, המושכם אל התענוג המזדמן להם באיזה צורה שהיא, והמבריח אותם מסיבות המכאיבות. ובכוח שתיים אלה ההשגחה מוליכה אותם לכל המקומות הרצויים לה, מבלי שאלת פיהם כלל.
ולא עוד, אלא אפילו קביעת האופי של התענוג והתועלת, אינה לגמרי מתוך בחירתו ורצונו החופשי של היחיד, אלא על פי רצונם של אחרים, שהם רוצים ולא הוא. למשל: אני יושב, אני מתלבש, אני שח, אני אוכל. כל זאת - לא משום שאני רוצה לשבת כך, ואני רוצה להתלבש כך, ולדבר כך, ולאכול כך. אלא מכיוון שאחרים רוצים שאשב ואתלבש ואדבר ואוכל בצורה זו. כל זה, לפי רצונם וטעמם של החברה, ולא רצוני החופשי. יתר על כן, אני עושה כל אלה על פי רוב בניגוד לרצוני, כי יותר נוח לי להתנהג בפשטות בלי שום עול, אלא שאני משועבד בכל תנועותיי, ואסור בכבלי ברזל, בטעמים ונמוסים של אחרים, שהם החברה. אם כן אמרו נא לי, היכן חרות הרצון שלי?
בעל הסולם, החרות
אדם מצד עצמו, אפילו שאין בסביבתו אנשים אחרים, יש לו מצד עצמו חסרון לאכילה, ושתייה, ושינה, וכדומה. אבל אם יש אנשים בסביבתו, אז יש עניין של בושה, מה שאחרים מחייבים אותו. הוא מוכרח לאכול ולשתות מה שאנשים מבחוץ מחייבים אותו. וכן עניין זה ניכר בעיקר בהלבשה, שאדם בבית הוא הולך מלובש במה שנוח לו. מה שאין כן כשהולך בין אנשים, הוא מוכרח ללכת מלובש כפי שאחרים מבינים. ואין לו בחירה, מטעם שעניין בושה מחייב אותו ללכת לפי טעמם.
רב"ש, שלבי הסולם, מעוז צור ישועתי
תבין דברי חז"ל, על הכתוב: "ובחרת בחיים", ועיין בפירוש רש"י ז"ל, וזה לשונו: אני מורה לכם, שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו: בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על החלק היפה. ואומר לו: את זה ברוֹר לך.
ועל זה נאמר: ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומך גורלי, הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר: את זה קח לך.
שלכאורה, הדברים תמוהים, כי הכתוב אומר: ובחרת בחיים, שהמשמעות היא, שהאדם בוחר מעצמו. והם אומרים, שמעמידו על החלק היפה. א"כ, כבר אין כאן בחירה? ולא עוד, אלא שאומרים, אשר השי"ת, מניח ידו של אדם, על גורל הטוב. וזה מפליא מאוד, שא"כ, היכן הבחירה שבאדם?
בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, ד'
אמת הדבר ונכון מאוד, שהשי"ת בעצמו, מניח ידו של אדם על גורל הטוב, דהיינו, על ידי שנותן לו חיי נחת ועונג, בתוך החיים הגשמיים, המלאים ייסורים ומכאובים וריקנים מכל תוכן. שבהכרח נעתק האדם ובורח מהם, בזמן שיראה לו, אפילו כמציץ מן החרכים, איזה מקום שלווה, להימלט שמה, מהחיים האלו, הקשים ממוות. שאין לך הנחת ידו של אדם, מצדו ית', גדולה מזו.
ודבר הבחירה של האדם, היא רק לעניין החיזוק. כי ודאי, עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך גופו, ויוכל לקיים התורה ומצוות כהלכתם, דהיינו, לא להנאת עצמו, אלא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, שנקרא "לשמה". שרק באופן זה, זוכה לחיי אושר ונועם, המלווים עם קיום התורה.
ובטרם שמגיע לזיכוך הזה, נוהג ודאי בחירה, להתחזק בדרך הטוב, בכל מיני אמצעים ותחבולות. ויעשה כל מה שתמצא ידו, לעשות בכוחו, עד שיגמור את מלאכת הזיכוך. ולא יפול ח"ו תחת משאו באמצע הדרך.
בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, ד'
כל המידות המגונות שנמצא בנו מצד הטבע, ה' הטביע בנו וברא אותנו עם כל השפלות.
רב"ש, אגרת כ"ט