ידוע כי מעלת השלימות ישקל לפי הפלגות החסרונות, ואם כן יהיה ח"ו יוצא מזה משפט הפוך, דיציבא בארעא, וגיורא בשמי שמיא, והבן.
אלא האמת שצירופי אותיות התורה דלעילא, אינם נשלמים מנפש אחת, כמו שנפש אחת אינה נשלמת מזמן אחד ומקום אחד, כי כל שאינו בזה אחר זה, אפילו בבת אחת אינו, כי בא זה ולימד על זה, ויתרון האור על החושך, ולכן יקצב לכל אחד עתים לקלקולים, ועתים לתיקונים, שמבין שניהם בא הכתוב השלישי בחינת שלימות הגמור, ונקבע לנצחיות.
כמו כן לא תוכל נפש אחת לגלות כל יתרון האור, כי אם תהיה מקולקלת כל כך, לא תוכל לצאת מקלקולה לעולם, ולכן נמצאים על זה נפשות מיוחדות, אשר המה סובלים קלקול מופלג מאד על שכמם, ולא איכפת להם אם אינם עולים בקנה התיקון, כי גם צורתם מוכרחת להמצא כן, כדי לגלות יתרון האור בין הנפשות בסוד, (ישעיה סו כד) "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי כי תולעתם לא תמות", וכו'.
וערכם לנצחיות דומה ממש לכל נפש השלם בפני עצמה, פירוש, כמו שכל נפש שלימה מתחלקת מתחילה, בזמן קלקול ובזמן תיקון, ואחר כך מתחברת לאחת, שהיא השלימות, כמו כן מתחלק כל ניצוץ נפשי לגופים נפרדים, למשל, אשר כל נפש מתלבשת בארבעה גופים, אחד, גוף אדם רשע נשאר ברעתו. גוף השני, בעל תשובה. שלישי, צדיק שאינו גמור. רביעי, צדיק גמור. שניצוץ גוף אחד, יחשב לקליפה ותשמיש לגוף השני וכו', עד שהגוף הרביעי זוכה לשלימותו, והוא צדיק גמור, אז מתחברים אליו שלשת הקליפות הקודמים לו, וארבעתם לנפש אחת יחשבו, ומתקימים כן בנצחיות בבת אחת, אלא שאז לא יקרא להם קליפות, אלא עבדים ומשמשים לה, ממציאי השלימות בהרגש היותר חזק כנ"ל.
ובזה נבין, "טעמי דבתריסר נהמי". פירוש, כי שתי מחשבות במציאות העבודה, מחשבת השלילה, ומחשבת הטוב. וההפסקות שבין פרשה לפרשה נלקחים מעולם, שנה, נפש.
עולם, נדרש לפי המקום, שבכללם אתה מוצא שלש מקומות, ארץ בבל, ארץ ישראל ושאר ארצות.
שנה, נדרש לפי הזמן, בסוד כח עתים.
נפש, אתה מוצא שלש, נפשות 'האומות', נפשות 'הגרים' ונפשות 'ישראל'. אשר מכל אלה הבחינות עש"נ שמתחלפים זה מזה, עד אין שיעור, ניטלים כחות משונים, שהם עושים הפסקות משונות מאד זו מזו, וגם פרשיותיהם משונות מאד זו מזו, שמכל אלה מתבארת התורה בתכלית השלימות, (קהלת ב יג) "כיתרון האור מן החושך". המסתעף מכל אלה הצירופים בהיותם באנפי נפשיהון וערכם המתפעל מכל הקבוץ הנ"ל.
עיקר זה יהיה שמור בידכם, (ברייתא דרבי ישמעאל) אשר "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט" הנ"ל.
זמן ומקום, המה רושמי הצורות על נפש פרטי, אשר מכל הצורות הללו יוצא צורה אחת, בסוד נשמה, וכל סמך ריבוי נשמות שבכל העולם המה רושמי הצורות על השכינה הקדושה, בשתא אלפי שני, אשר מכלל הצורות הללו יוצאת צורה מיוחדת לנצחיות, בסוד תענוג תמידי, שזה בא מהסתכלות הפרט על פרטיותו, ועל פרטיות חברו ועל הכלל כולו, שכל אלה התמונות שהיו פעם אחת, הם בקביעות לנצחיות.
ועתה נבין, אשר כל מנהגי השכל הם על פי הבריות וטבעיהם, שהמשיך למוחו, כי זהו עצם השכל, וכלום יש לך אדם נותן מה שאין לו.
הכן הנהגת השכל לפי מה שהוא, היא הנהגה מחויבת, ולא רצונית, פירוש, תמונה חזקה שברוחני, יאנוס השכל להנהיג הנהגות, שטבעם יהיה להרוס תמונות אחרות שבמוחו, דרך משל, יש במח תמונה נחמדה מעושר, ועוד נמצאת תמונה נחמדה וחזקה מחיים, (איוב ב ד) "וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו". ונהרגת לשעתו תמונת העושר. ויש אשר תמונה מהשכלות נחמדה אצלו יותר מתמונת החיים, אז יהרוג תמונת החיים, ויקיים תמונת ההשכלה החזקה אצלו, והנך רואה שמשפטי השכל והנהגתו מלוים באיכות התמונות שהמשיך למוחו, אשר כל תמונה ותמונה יש לה דרגא מיוחדת, פחות או יותר, ולפי ההערכה יוצאת ההנהגה שלו.
זה עניין הכרת איש לרעהו, אשר ברוב התמדת חיבורו עמו, התחקה על כל הנהגותיו, ומהנהגותיו יוכל להכיר ולדעת בטוב כל מיני הבריות וערכיהם זה לזה, הנמצאים ומסודרים במוחו, ומכל אלו יבא בכח המדמה שבו, ובכח השכלי שבו חומר אחד בתמונה כוללת, שעליו נופל שם חברו.
והנה בוחן בתכונת שכלו של אדם, שהוא מורכב משני ענינים, דהיינו, בריות, והנהגות, והמה מכונים גם כן מושכלות, ומשכילים, שעצם השכל, הוא בחינת הכנה, המוטבע בגוף המוח בעצמו, למשוך העצמים הנ"ל לתוכו, שהמה מושכלות ראשונות, שהעצמים האלה מתעצמים למוחו, והמה בו כגוף אחד, ואז נמשכו ממנו המשכילים בבחינת, (משלי טז כ) "משכיל על דבר". ויוצא לפועל למינהו.
יש מושכלות שהדבק בהם המה בעצם משכילים אותו, ויש שהמה מסוגלים להכשיר אותו שיוכל להדבק במושכלות בשיעור גדול, ונבחן גם כן אשר המשכילים של חברו, נעשים בו למושכלות ראשונות כנ"ל.
(איוב יט כב) "ומבשרי אחזה אלוקי". שעל כן יש שֵכֶלראשון, והוא שֵכֶל הבורא. והחוש מעיד שאינו מורכב כֶשֵכֶל בני אדם, מן המושכלות ומשכילים, כי לא לבריותיו הוא צריך, אלא הוא שכל פשוט, עומד בפני עצמו וחי בפני עצמו, בלי כל שיתוף כלל, ולא נמצאים אותם שלש הכחות, דהיינו, שכל, מושכל ומשכיל, אבל נכללים מאליו בתכלית היחוד בלי כל התחלקות כלל.
מנהג הזה נוהג גם בגשמיים, כי ראשית כל בריה, היא היתה בריה המוכנה בתכונתה לקבל הרגשות, על כן אנו מכנים להכנה זו, עצם החיות, אחר כך ניתן בה כח מורגש, בפני עצמה ולאחרים, אחר כך ניתן בה כח מרגיש את עצמה ואת אחרים. ואין לך שום דבר חי בעולם אשר יחסר לו אחת משלושת הבחינות הנ"ל.
כי כל ההשגות האמיתיות, משפט אחד להם. הן במוחשות והן בהשכלות, ורק באלה מובדלים המתים מהחיים, אשר בחיים יש בתכונת מזגם הכנה לקבל מורגשים, ומהדוממים והמתים נמנע הכנה זו, והמה חסרי התכונות. אלא שכל שלשת הבחינות הנ"ל, מיוחדים כאחד, דהיינו, שמור … ומרגיש באשר שמוכן לזה, ושלשתם מיוחדים בשם אחד, דהיינו, "חיות".