מה שהאדם אינו מפקיד מהונו לאדם שאינו מכיר, אינו מטעם שמא יקחנו לעצמו, אלא מטעם שמא יחסר לו. ולכן לנאמן לו ילוה הונו, ואינו דואג שמא ירויח בהונו, מטעם, (ב"ק כ.,: כא. רמב"ם גזלה ואבדה פ"ג ה"ט) "שזה נהנה וזה אינו חסר".
כמו כן ממש ברוחני, לא יאמין בשבחו של חברו, לא מקנאה במה שיש לחברו, אלא מקנאה והרגשה חסרון של עצמו, כי כל השבח שבמציאות לאחרים, גורם לו חסרון ודאגה על קנית השבח הזה.
ולכן מאמינים בקל בשבח מתים, מפני שאינו בעולם הזה. ובחינה שאינה במציאות, אינה גורמת חסרון שידאג למלאותו.
אבל בחי וסמוך לו במציאות מתקנא כנ"ל, ובכלל אין שום תנועה באדם מחמת חברו, דהיינו, בשיעור ישות של אוצר חברו. אלא שאור יוצא מישות שבחברו ומכה על המסך של עצמו, הנגרע מאותו הישות, וזה כאב גדול, וזה נקרא קנאה.