הנה כל פעולות האדם הפרטי ותחבולותיו, הם סדר אחד שערך המאציל ב"ה, בסוד בחירתו בו באהבה. אשר מבין כל המעשים האלו יוצא ציור אחד, מזהיר כעצם השמים לטוהר, כי כולם מלוכדים ומשולבים זה בזה, בסוד עילה ועלול, סיבה ומסובב, עד שכל המעשים יתאחדו, למעשה אחד, בסוד (שמות לד י) "מעשה הוי' כי נורא הוא", כידוע ליודעי חן. סוד גאולה פרטית. וזה סוד אחדות הפעולות מן הפעולות, פירוש, מכל נברא יוצא הרבה פעולות, שסופם להתלכד זה בזה, עד שנעשים פעולה אחת ממש כנ"ל, והיחוד הזה מגיע בכל נברא ומעשיו.
אחדות הפעולות
ויש סוד אחדות הפעולות היוצאות מהפועל האמיתי, סוד בורא כל אלו הנבראים עושי מעשים הנ"ל, אשר ערך הנבראים אליו, הוא כמו ערך הפעולות לנבראים כמובן. לכן לאחר כל התאחדות מעשי הנבראים למעשה, בסוד (פסחים פו:, וש"נ) "אם למקרא", לאותו נברא פרטי, צריך שאחר כך יתאחדו ויתלכדו כל הנשמות שבעולם לנשמה אחת ממש, היוצאת מבין כל הנשמות ונעשים אחד ממש, כמו בתחילת הבריאה, שנברא רק אדם יחידי, ומהזווגים שלו הוליד בנים, וגם בנים הולכים בדרכיו, מזווגי זווגים, עד שנעשה סוד העולם הזה, בשבעים אומות, ומתוכם זרע ישראל. ובגמר התיקון, יתלכדו זה בזה, עד שנעשה מבין כולם אדם אחד, כמו אדם הראשון, והבן מאד.
הדבר שהיה בכלל
וזה סוד (תחלת ספרא) כלל ופרט, ואין בכלל יותר ממה שבפרט, לכן כל פרט ופרט מסוגל בעוד שהוא פרט, להכלל בכלל.
וזה סוד, כל שהיה בכלל ויצא מהכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
פירוש, כל אדם הוא פועל מעשים ותחבולות, ולגבי אותם המעשים והתחבולות הוא נחשב כבורא לגביהם, (כי בגלל כן הבורא ית' בטח עליו, בה' בראם) כי בראם ממש, ועל ידו וחפצו יוצאים לאור, ומראיהם ודמותם, לפי גלגל הכ"ח עתים עליו, בסוד, (קהלת ג א) "לכל זמן ועת לכל חפץ", וכפי השתנות העת, כן יוצא כרוז על מעשה הנולד אז, (נדה טז:) אם בן חכם, אם כסיל, אם עשיר ואם עני. אבל צדיק ורשע, לא קאמר, מחמת אחדותם זה בזה, ורובם זכאי, בסוד, צדיקים ומיעוט עוונות נעשו לזכיות, עד שמתאחדים למעשה אחד כנ"ל.
ומבשרי אחזה
"ומבשרי אחזה" (איוב יט כו). ד"מ, אדם נברא מהרבה כלים, שהם משרתים לו, גרועים, או חשובים, כגון, הולכים בארץ, יושבים בראש, מוציאי סרחון, מעלי ריח וכדומה, שמצירוף כל המשרתים האלו מסודר מבניהם אדם אחד, כמו שנראה לעיניך.
ובא וראה, שאין שכל כלל במשרתים האלו. והטעם, מפני שיש גם לזה משרת מיוחד, יושב ראש. ומתוך שאין שום פירוד כלל במשרתים, אינם צריכים כלל, שכל ובינה, לכל פרט ופרט, כי היה דבר זה מותרות לגמרי, ואין נאה לפועל השלם לפעול דבר שהוא למותר.
ומובן שכל המשרתים מוכרחים להיות על תפקידם, ובהעדר משרת אחד מהם, יעדר כל האדם, אפילו משרת יותר נבזה, כגון, מוציא רעי. וזה גם הטעם, שאין לאבר המוציא רעי, שום בושה כלל מעבודתו השפלה, כי הוא מאוחד מאד עם האדם, והקומה כולה, והוא מצטרף לקיום הקומה, לא פחות משאר אברים, והבן ודו"ק.
ובדרך משל, נמצא שתי איפות (פירוש מדות), איפה של חסרונות, ואיפה של מעלה וחשיבות, שאלו שתי האיפות מחזיקות בקרבם וכוללים בתוכם, כל הד' עולמות.
התאחדות המעשים למעשה אחד
וזה סוד, כל דנפח מתוכו נפח, ונעשה במקום זה כמו איפה, וזה סוד שורש ושורשו של כל הנבראים בבורא ית', בסוד להנות לנבראיו, שהוא לו ית', לנחת רוח, וזה שמו איפה של נחת רוח.
וכמו כן, האדם בעולמו הנקצב לו מן השמים בורא תחבולות ומעשים רבים, וכולם יוצאים, מסוד האיפה שלו, דהיינו, חסרון השגה בשורשו, וזה מוליד לו כל מיני חסרונות, המתמלאים לו, בסוד, בית, לבוש, מזון, חיות, תענוגים וכדו', כי כל אלה נמצאים, בקביעות ונצחיות בשורשו כמובן, ומחמת שבא על ידי טפה סרוחה, זוכה להיות פועל ובורא בפני עצמו, שע"י משתלם בהשגת שורשו, בסוד חב"ד.
פירוש, שזה נעשה בהתאחדות והסתדרות כל המעשים שלו למעשה אחד כנ"ל, שעל ידי כולם, נשלמת האיפה שלו. כמו תרי"ג איברים משלימים דמות אדם, כמו כן תרי"ג פעולות משלימים צלם האדם.
וזה סוד כל פרצוף מתחיל מחב"ד, והבן.
התאחדות הנבראים
אבל התאחדות הנבראים, לפועל השלם ית' וית', הוא בדרך אחר, אינו ענין כלל לבחינת השגה בסוד חב"ד, אלא בסוד התענוג, בחינת נחת רוח, סוד המנוחה האמיתית, שזה סוד, האיפה של הבורא כנ"ל, שמשורש זה נברא הכל. וזה מגיע לכל הנבראים ביחד להשלים, שלאחר ככלות הכל, יוצא הנחת רוח הזה במילואו, ובטלו כל השמות, כי נכללים בשם הזה ביחד, בסוד האיפה שמושך את כולם, בתענוג נפלא, בעצם סוד, (ישעיה סד ג) "עין לא ראתה". וזה סוד כתר עליון השורה על הפרצוף, בסוד השראה, כי לא יבא בהשגה, ושורה בסוד יראת החכמה, לשבת "באמצע" תחתיו, אלא נטתה לצד הכתר לימינה.
ובדרך משל, חכם נפלא וחשוב, מסבבים אותו עבדים, משרתים, עושי תפקידו, איכרים, יוגבים, מוציאי אשפתות, שרים, מנגנים וכדומה. וידוע בסוד הגלגול, שכולם הם נשמה אחת, אלא בסוד התיקון, חלקה המאציל לנצוצי נשמות, בתוך גופים מפורטים, ומה שהיה בתחילה אדם אחד, דהיינו, נשמה בגוף, התחלק לניצוצי נשמות וגופים, שהעיקר הוא החכם, ומשמשיו המה ניצוצין שלו כנ"ל.
ובאמת זה סוד פנימיות וחיצוניות, כי בחכם עצמו נמצא גם כתכונת אותם המשרתים החיצונים הנפרדים המסבבים אותו, אבל בגמר השלימות, מחולקים המה, שהחיצונים מתוקנים בהתגלות החכם עליהם, בפנים מסבירות, להודיעם בעליל, מה סודם, ומה מעשיהם, והבן.
אבל באיברי החכם עצמו, לא יצוייר כלל בחינה זו לתענוג. כי די להם, השגת היושב בראש, ואינם ראויים כלל לקבל תענוג מהשגה, רק צריכים לתענוג מורגש, כי באמונה הם עושים.
ולכן הבן מאמין, ועבד משיג.
וזה סוד, יחוד הנשמה באמונה, ויחוד המלאכים בהשגה.