כל שאינו בזה אחר זה, אפילו בבת אחת אינו, כי לדבר ובירור הזה, נתהוה סוד הזמן, בחינת ביאת הנשמה, שהיא רוחנית נצחית, בגוף שהוא גשמי, בעל זמן, אשר מחיבור הזה תוכל הנשמה לקבל אורו ית', בצורה הנ"ל, סוד, ישועה וצדקה בבת אחת, כי לא יצויר כלל בשכל, אשר יקבל שום דבר אמת ברשותו, ולא ישאר בתוכו לעולמית, כי הרוחני אינו בכלל גזילה וגניבה, ודו"ק, אשר אם כן, לא יצויר ברוחניים ניצוח בחלק בחינת חולשה, אלא כל ניצוח הוא בכולו, דהיינו, שהמנצחו ימיתו.
וזה עניין, (עירובין סב.) "בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה", כי לא ניתנה להם התורה, ובכח התורה באים בבת אחת דוקא, וזה שטעתה חוה באיסור הנגיעה, כי לא הבינה אשר באור השלימות, לא יצויר שום חסרון, ורק במקבל אשר מצוי ברשות הזמן, הרי השלימות משתוה אליו להשלימו בהדרגה, ולכן מתחילה נגלה גופו של השלימות, סוד המתנה בעצמה, ואחר כך היה צריך להראות צורתו, ובגלל זה טעתה ביש ואין, והשיגה שם האין סוף, ובאמת המראה הוא בחינת סוף, אלא בצירוף הצורה, של צדקה, גילוי האמיתי, של אור הגנוז בלי לבוש, שזה מראה בעליל לעין, שאין המאציל יתברך, מחויב לקיום אורו בכלים, אלא רצון פשוט, ולכן נאסרה האכילה, שמכחישה צורה זו, ומראית חיוב הופעת אורו ית' בספירות, אבל הנגיעה לא נאסרה כלל. כי אין כאן שינוי במהות המתנה כלל, אלא באופני הקבלה, בדרך חיוב או רצון, ואם כן אדרבה, הנגיעה היא גם כן מגלה סוד הרצון, ואין כאן כפיה כלל, והבן.
והאמת שהישועה והצדקה דבקו יחדיו, להשלים בחינת טיב התענוג, שהמציא הבורא לנשמות, כי בכח הישועה, בחינת גילוי יחודו הנעלה, מכל הבריות והרפתקאות, דהאי עלמא, התגלה אור עצום שנבלע בתוכו כל המעלות המושגים בשלימות, דהיינו, פרטים שבשלימות, כגון העושר, הגבורה והחכמה וכו', כי כל החכמים כאין, והגבורים וכו'.
לכן בכח הצדקה לא נגרע כלל וכלל היחוד, אלא אדרבה, התעלה והתעצם יותר, בסוד (שמות טו יא) "נאדר בקדש", ועוד התוסף השלימות בגילוי פרטים שבה , דהיינו, ריבוי הגבורה וריבוי החכמה, וריבוי העושר, שכל זה נמשך מברכת אדם בסוד (בראשית א כח) "פרו ורבו וכו' ורדו" וכו', שאלמלא כח הצדקה, היו כל הפרטים האלה יורדים לטמיון, ולא היו נודעים כלל לנשמות, בבחינת הנצחיות, כי על כן, לא נשאר להם לנצחיות, אלא הארת היחוד, ודו"ק.
וזה סוד, (דברים יח ח) "חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות". ... כי עתה שהתיחדו בבת אחת בנצחיות, נוטל הכהן גדול ממש חלקי פרטי השלימות, כמו כהן הדיוט, נוסף ... כלל השלימות, סוד ההכרה, שאבותיו ספרו לו ... והבן.
וזה כוונת האר"י ז"ל, שבריאת העולם היתה כדי שישתלם שמותיו ית', ודו"ק, כי באמרה, (יבמות קיב.) "השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה". לא נתגלה, שהוא סוד, שהחיוב בא בדרך רצון, וצריך לבאר ... בסוד, "יהי אור". ודוקא בדרך הבקשה, יש גילוי לכל שמותיו, חכם, גבור עושר.
בא ולמד, חכמה האמיתית, סבת כל ההסתבכות הזאת, כי בהבורא עצמו ית', (תק"ז ת"ע קכא.) לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל. והטעם פשוט, כי כל המחשבות שנופלים במוחו של אדם, הם המה עצם פעולת הבורא, רצה לומר, לא כמו שמורגש באדם, שהוא ממשיכם מאיזה מקום, או שנולדים אצלו מניה וביה, זה שקר, ראש לכל השקרים.
אלא כל מחשבה דקה מן הדקה, הבורא ית' שולחה למוחו של אדם, והוא כח התנועה של אדם, של בהמה וכל החי. דהיינו, ברצות הבורא להניע את החי, פועל בו בשליחת מחשבה אחת, ואותה המחשבה מנענעת אותו, כפי מדתה, כמו ששולח מטר על פני האדמה, והאדמה אינה מסוגלת להרגיש מי ששולח אליה את המטר, כן האדם, אינו מסוגל להרגיש בשום אופן, מי ששלח לו את המחשבה, כי לא ירגיש בה, בטרם שבאה לרשות מח הדמיון שלו, וכיון שנמצאת ברשותו, נראית אליו כמו חלק מעצם שלו, ובזה תבין שלית מחשבה תפיסא ביה, הטעם פשוט, מפני שהבורא לא יעלה ברצונו, לשלוח אלינו מחשבה כזאת, שתהיה מוכנת להשגתו.
אבל ערך בשבילנו סדר מחשבות, אשר מתוך כל אותו הסדר, מחויב סוף כל סוף, להשיגהו בשיעור אמיתי שזה סוד, (שמואל ב יד יד) "לבלתי ידח ממנו נדח".
והנה עצם 'הבורא', ניתן לנו ללימוד, מכל עצם בריה פרטית, אשר כל חפץ נטוע שבה, אינו יוצא משורש זולתה אליה, אלא שורשה בעצמה ולעצמה, שמשורש זה יוצאת ומתפשטת, וכל אתערותא דלתתא, היא בחינת, "חפץ נטוע". המוטבע באותה בריה, שטבעה כטבע בוראה, להמשיך טוב לעצמה, אשר חפצים האלו מוטבעים על כל הבריאה כולה, על הדומם, הצומח, החי והמדבר, כל אחד לפי דרגא דיליה.
והמשפיע והממלא כל החפצים הנטועים ברוב הבריות, נקרא במשלי חכמים, מזל, דהיינו, שיש תנאי לבורא עם הבריות שלו, למלא את החפצים הנטועים בהם, לכל אחד ואחד, אלא חילוק יש בשיעור החפץ שדרוש מהם, לחלק אחד, לא נדרש חפץ חזק, ואפילו בהתעורר מהם חפץ קל, מיד ממלא להם. ולחלק מהם לא יתמלא חפצם, זולת בהתעוררות חזקה.
וזה שאמרו, (זהר נשא אד"ר הסולם אות קמט) "הכל תלוי במזל". אפילו הצמחים, יש מהם שניזונים בנקל, ויש מהם שניזונים בקושי, וכן הרמשים ובעלי החי. וכן המדבר כמורגש, אלא דרכי הקיום ומילוא חפצם, נערך להם בסדר אחר, מכל בריות העולם, כי להם מתמלא חפצם, על פי שליחת מחשבות לבד, דרך משל, העני העומד על שערי מות, באין תקוה להשגת דבר מאכל, הבורא שולח לעשיר ונדיב, לחשוב במעשים טובים, ולזכור את עניי עירו, ופתאום עולה לפניו זכרון אותו העני, ושולח לו משרתו להודע, אם יש לו מה לאכול, ולתת לו חלת לחם אחת.
מכל מקום, כל מחשבה שתפול לאדם היא רק, מחשבה טובה, ומעולם לא נפלה מן השמים מחשבה רעה, והטעם פשוט, כי מי ממשיך אותה המחשבה לרשותו, על כן היא חפץ הנטוע שבבריה, וטבע חפץ הנטוע, לדרוש תמיד טובה מרווחת לעצמו, אם כן, לא תמשוך לעולם, מחשבה שתהיה ממין זר לו.
לכן נגדיר כל מחשבה הנופלת משמים בשם, "מילוא רצון", דהיינו, שממלאת רצון הממשיכה. אלא צריך להשכיל על זה מאוד, אשר כמו שהמקבל לא יקבל מחשבה, אלא על פי חפץ נטוע לטובתו, כמו כן גם הנותן לא ישלח לארץ, שום מחשבה אלא על פי חפצו לטובתו, וזה פשוט. ודו"ק.
בזה מובן אשר הגם שצורות המחשבות מתגשמות ומרובות מאד אצל המקבלם, מכל מקום לגבי הנותן, אינם מרובות כלל, שהוא רואה אותם בצורה אחת ומיוחדת, שהיא מילוא רצון, ... וזה לך בין המחשבה ובין החפץ, אלא שהחפץ אינו בא ... תמיד כטעם ההוה, מה שאין כן המחשבה, היא הבאה בזמן, ... שאינה נרגשת כלל, כי אדם חושב שיחשוק איזה דבר נמצא, ... הזמן, ושמחשק הוא צורת מחשבה ובשעה שמתאוה וחושק ... מכל מחשבותיו ומתפעל בחוש, ... ...
וזה סוד, (במדבר טו לח לט) "על כנפי בגדיהם לדרתם ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת וכו' וראיתם אתו". כי מעיקרא שהיה משיג בחינת יש סוף, אם כן היו הבגדים וכנפים, מכאן והלאה מיותרים, מה שאין כן לגילוי פרטי שמותיו רואים על ידם, ודו"ק.
וזה עניין, (תהלים מה ט) "מר ואהלות". נתגלה סוד הכלל, ואחר כך, שנתגלה בחינת אין סוף ואין תכלית, אם כן, "קציעות כל בגדתיך". היינו, קץ הימין, שיש הרבה קיצין מכל מיני בגדים, סוד פרטי שמותיו, כנ"ל, וזה סוד "קציעות", כמו שכתוב, (ישעיה נ ד) "לדעת לעות את יעף דבר"
וזה סוד, (תהלים מה טז) "תחת אבתיך יהיו בניך תשיתמו לשרים בכל הארץ". כי בסוד האב שהיה מלך על כל הארץ, מוריש לבניו הנוי והכח והעושר, וכל אחד ואחד שר מיוחד בענינו על כל הארץ, וישמח אביך וכו'.
וסוד, "קציעות". הוא אשר הקץ מקבל מהעתים, ומשפיע בהם, בסוד, (ישעיה נ ד) "אדנ"י אלקים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר יעיר בבקר בבקר ,יעיר לי אזן לשמע כלמודים". פירוש, באשר שעמד היטב על סוד הקץ. והיה רואה בעליל את ישות הקץ, על כן נעשה לו ללשון לימודים, עתה בידיעת אין קץ, ואין תכלית, בסוד, "יעות את יעף דבר בבקר בבקר", כי סוד הקץ משפיע דוקא בכל הכח.
כי הנה עד המקום הזה, עוד לא עמדו על אמיתיות הקץ והתכלית הנרצה מעולם הזה, וזה חקרו בעצמם, עוד טרם גילוי האמת, ולא הבינו פתרון אמיתי, אלא עדיין לא הגיעו לראות כל המעשים, אשר טבעם מתחילתם עד סופם, להתראות מעט מעט בלבושים ומעשים דהאי עלמא כידוע. וכשהגיעו לסופם של דברים, אז אם היו זכאים וכדאים, היה בכחם להתחקות על כל המעשים, והיו יודעים פשר דבר לאמתו.
אבל לא כן היה, כי לא היו יכולים להשיג בעולם אין סוף ואין תכלית, ואדרבה שהיה מבלבל השגתם, כי התגלה עליהם השפע פתאומי לאין קץ ולאין תכלית, וזו סבה ראשונה. סבה שניה היא, אשר הבת קמה באמה, ונשתלשל מסבה הראשונה, כי נסתרה מעיניהם יופי הבת מלך, אשר על כן, בהגלות פניה פתאומי, רצו דוקא לומר עליה מעלת אמה והוא בלבול שני.
זה עניין , (דניאל ח יב) "ותשלך אמת ארצה", כי בהעלות השמים, האש המשיך עמו כל המים שבעולם, ולא היה כלל מיד זדונים ועכורים, והאמת היה דוקא במצב הזה, סוד, (מלאכי ג ו) "אני הוי' לא שניתי". וזהו באמת קץ הימין, וראיה שגילה אז במעשה הזה, את האור הגנוז, גם הכיר את החשך לאמיתה.
אבל בא לעשות את הרקיע למסמר בל ימוט אז מחמת בינה יתירה שניתנה, לא עלו כל המים בעשיה זו, והטעם מפני שני הבלבולים הנ"ל, אז ירדו מים התחתונים לתהומא רבא, והיו בוכים, אשר מכאן מתחיל סוד נברא כי נשלך האמת ארצה, לסוד הבירור, ואשר על כן, (תהלים מה י) "נצבה שגל לימינך בכתם אופיר". שזה מקור הקנאה, שנקרא סמל הקנאה, ומזה נמשך קנאת אפרים ביהודה, וקנאת יהודה באפרים, וז"ס, (עי' ירושלמי ברכות פ"א ה"א) "לחים היו ונקרשו". והנה הנוגה ומטר והתקוות המים וראית היבשה, בתכלית הרצון מפנימיות דלבא, אשר בסוד זה נראה השמים וארץ החדשים וכל הנטיעות והעצים אשר זרעו בו למינהו, והבהמות והחיות ורמש הרומש על האדמה, הברכה של דגים והברכה של אדם, זה סוד השתלשלות מיום השני, בסוד מים התחתונים, אשר העבים שותים מהם ומשקים פני האדמה לרויה, למען לתת לבריות כח לתקן אשר עוותו, ולמלאות החסרון, ולהגיע לקץ הימין, ותכלית התיקון, כאשר היה ביום הראשון.
וזה כוונת חז"ל שאמרו, (ב"ר ג יא) "בשני נבראו המלאכים". כמו שאמרו חז"ל, (ז"ח בראשית הסולם אות קצו) "אין לך עשב ועשב מלמטה שאין עליו מלאך מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל". כי עניין שליחות במקור, שאין המשלח יכול ללכת ובאמת לא היה כלל האדם באותו מעמד, לעבודת האדמה, ... בסוד, (תהלים קלט ז) "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח", כי דברי לעולם יקום, ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל, ואם כן איך המאמר, "תדשא הארץ דשא" וכו'. (ילק"ש קהלת פ"ח תתקפט) וכלום חסר בבית המלך. וזה שאמרו חז"ל, (ב"ר ג יא) "בשני נבראו המלאכים", סוד העתקה.
לכן כל חפץ נטוע, מיוחד לבריה מיוחדת, ושום בריה אחרת לא תקבל משהו מחפץ נטוע של חברתה, ואינה מתפעלת כלל, מה שאין כן המחשבה, יכול אדם לקבל מחשבת חברו, ולהנות ממנה, ממש כמו שנהנה חברו.
לכן כל הבריות שאינם חושבים, אינם גם כן במציאות הזמן, רצה לומר, שאין יודעים מגדר הזמן, ומרגישים רק הוה, ואפילו העבר משיגים בדמיונם להוה ונצחיות, חוץ ממין האדם בעל מחשבה, שמרגיש טעם הזמן, ובונה על ידו כל דרכיו במדה ובמשורה, גם יכול האדם לקבל מחשבת חברו, דהיינו, אותה המחשבה שהמשיך חברו, על פי חפץ נטוע שלו.
ולכן חושב העיקר, אותן המחשבות וציורים שראוי לשרים ומלכים, וכן ההמוני, יחשוב המחשבות הראוים לחכמים, וחוץ מזה יש עוד טעם, שכיון שטבע המחשבה להתמלאות בזמן, וטבע האדם להיות מסוגל על ידי עבודתו, להגיע לכל המדרגות שבעולם, לכן אפילו בשעה שאינו ראוי לאותו דרגא, מכל מקום, כיון שמסוגל לה, ביכולתו מיד לחשוב מחשבות ממנה.
לכן מצויר, (חגיגה טו., ילק"ש ירמיה פי"ז רצט) "נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן". בפשיטות, כי אותם מחשבות הטובות המשיך ראובן על פי חפץ נטוע שבו, אבל ביני לביני המשיך עוד מחשבות זרות, על פי חפץ נטוע שבו, ולא הספיק לגלות את הראשונים, ובא חברו שעל פי חפץ נטוע שלו, לא מסוגל להמשיך אותם מחשבות טובות, אבל מוחו מסוגל לראות ולשאוב, את המחשבות של ראובן למוחו, והוא מוציאם לכלל מעשה, נמצא שראובן חרש, ושמעון אוכל הפירות.
כמו כן, מורגש שבהיות האדם ממשיך לתוכו מחשבות ההמונים, מחויב גם לחשוב יתר המחשבות ששייכים להמונים, ובחושבו שלית דין ולית דיין, יחשוב במחשבות ניאוף, כי אצל דמיון ההמון, באים תמיד שני מחשבות אלו קשורים זה בזה, אפילו שהחכם רחוק ממחשבה השניה, מכל מקום, כיון שאינו רחוק ממחשבה הראשונה, והראשון מושך השני, לכן החכמים כשרוצים לזכות לחכמה, המה באים ביערות וכדומה, שאין שם המונים, ואז דעתם זכה.
ויש שהוסיפו שלא להנות, אפילו מהכרחי, שבהיותו מחשב בתאוות המאכלים, בסדר ההמון, מיד נמשך בלי משים, גם יחד מחשבות ההמון, הקשורים במחשבת תאוות האכילה.
לכן מתרחקים מכל תענוג, אז באמת מוחם מתבודד לעצמם, מכל אנשי העולם, שדבוקים רק בתענוג, ולא יחשבו כלל מה שיוצא מגדר התענוג והערב. ורק אלו שמתנהגים כך זוכים בקלות גדולה, לנקיית הדעת וההשגה כבדוק ומנוסה. וזוהי המליצה, "תכלית הידיעה אשר לא נדע", פירוש, אשר כל רחבם ותפארתם, של כל הידיעות שהבין הבורא למשיגיו, אינם נשלמים, זולת הידיעה הנכבדה שמצויר, "בלא נדע", דהיינו, שגם "הלא נדע", מושפע ישר הימנו, שוה בשוה, כמו ידיעות הברורות.
היוצא מזה, אשר כח התנועה שבעולם, הוא בחינת מחשבות, והם מושפעים ישר מהבורא ית'.
אבל צריך לדעת, (ישעיה נה ח) "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". דהיינו, שצורת מחשבה המתראה כמח הדמיון שלו, לא היתה כלל אותה הצורה אצל הבורא, כי הוא פשוט מכל דמיון, ולכן נקראת בלשון נקבה, להראות כי צורתה תמיד דבוקה במקבל, כי בנותן אין שום צורה.
... בעל היכולת מראה לנאמניו, את צורת מחשבתו, גם לנו בתכלית הרוחניות והדקות, שאפשר לילוד אשה להשיג, שהמשיגה יודע כל מחשבה ומחשבה, שבאה לעולם, איך היה ... במקור, רצה לומר טרם שהגיע למקבל
ובסוד, (איוב יד כ) "משנה פניו ותשלחהו". כי המשלח לא היה ראוי כלל לדבר זה אליו, כיון שנגלו ביום שני, סוד מים התחתונים, משתי סבות כנ"ל, דהיינו, נפלאת באין קץ, (איוב כח ג) "ולכל תכלית הוא חוקר". ועניין נפלאות מבת מלך, שנשגבה מאד במצב הזה, ועל כן לא היו יכולים מים התחתונים, להיות שמחים, ומאותם המים שתו העבים והשקו את פני האדמה, להוציא דשאים ועץ פרי אשר זרעו בו וכו', וזה עניין הממונים שהכו בדשאים ואומרים להם גדל ודו"ק.
וזה ענין, (בראשית ג ז) "ויתפרו עלה תאנה". עלה, בסוד מצות עשה. ותאנה, בסוד מצות לא תעשה. שהלבוש הזה היה משני בחינות ביחד, ולא היו ראוים כלל לאותו מעשה, כי, (תהלים קלט ז) "אנה אלך מרוחך". (בראשית ג יא) ו"מי הגיד לך כי עירם אתה". וזה עניין, (עירובין סח:) "מהרו בני" וכו'. וזה שאמר, (שמואל ב כג ד ה) "וכאור בקר יזרח שמש בקר לא עבות מנגה ממטר דשא מארץ, כי לא כן ביתי וכו' כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח". כי זה סוד, (שם א) "ואלה דברי דוד האחרונים". שיתגלו לכל העולם בעגלא
ובזמן קריב, שאז יבטלו ממשלת המלאכים כי יהיה הוי' לבדו מלך על כל הארץ, וזה סוד, (ילקוט שמעוני שמות פי"ב קצט) "אני ולא מלאך". והבן.
ודע שמשם נמשך שורש לארבע מיתות בית דין, כי הסקילה היא סוד ירידת הס"ג לב"ן ב' קומות ודו"ק. ושריפה היא סוד ב' סיבות הנ"ל, שזה הסוף ותכלית, ועל כן לא מצאו ידיהם ורגליהם בבית המדרש. ואחר כך התיזו ראשו של עשו בסייף. ואחר כך דנו הבא על אשת חבירו בחנק, והטעם מפני שנתנו סודר
הקשה לתוך הרכה, והיו חונקים את צוארו כדי שלא יתגנה ויתנבל ודו"ק.
וזה סוד, (סנהדרין צז.) "שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב". כי באמת השיתא אלפי שני נמשכו בסוד השליחות כנזכר לעיל, אבל "וישבות ביום השביעי", שזה היום היה באמת מחריב הכל ממה שנולד באמצעות שני הימים, אלא בסוד, (ישעיה מט יז) "מהרו בניך מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". כי לא שמרו ישראל, (שמות טז כז) "ויצאו מן העם ללקט ולא מצאו". ועל כן נתקיים להם כל המעשים שנולדו בששת ימי המעשה, ולא שלט בהם יום השבת קודש כהלכתו, ונאמר להם, (שם כג כ כא) "הנה אנכי שלח מלאך לפניך וכו' אל תמר בו" וכו'. אבל ככלות הכל, ישובו אל אביהם שבשמים, אז יבלע יום השבת את כל המעשים מששת ימי המעשה. בסוד, (שמואל ב כג ה) "כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח". ואותו יום אחד יהיה יום שכולו טוב, ויום שכולו ארוך, ויאכל מעץ החיים וחיי לעולם.
וזה סוד הקץ האמיתי הנשגב מעין כל חי, ועדיין לא עמד עליה שום נאצל מפני עשיית הרקיע והתחדשות המלאכים. בסוד, (תהלים קיט קכו) "עת לעשות להוי' הפרו תורתך". כי בעשית הרקיע לא שימשו כל צרכם והפרו תורה של מעלה, כי בפירוש נאמר להם, (תהלים קלט יב) "גם חשך לא יחשיך ממך". ודו"ק. אבל לא לקחו להם פנאי להתיישב לקיים ב' המקראות כאחת, כמו שמבואר, (עי' ילק"ש בראשית פ"א ה) על הכתוב, (בראשית א ז) "ויעש אלקים את הרקיע". שעל עניין המקרא הזה הרעיש בן זומא את העולם, והבן. על כן חזרו ובאו בזה אחר זה, והתחדש בחינת הזמן כלפי התחתון, דהיינו, עד התיקון האמיתי, שאז יבואו ב' המקראות כאחת, ויהיה יום שכולו שבת, ויבוטל ששת ימי המעשה ביום אחד חי וקיים נצחי, כי לא יהיה שכל ורצון ואפשרות לסגת מרוח הוי' ומפניו, בסוד (ילק"ש שמות פי"ב קצט) "אני ולא (שליח) מלאך", כנ"ל ודו"ק והבן.
עוד נתגלה בסוד יום אחד, אשר בתכלית התיקון יהיה גם כן בחינת הליכה, דהיינו, בסוד, "יהי אור ויהי אור", וזה סוד, (ירמיה לא ז) "הרה וילדת יחדו". כמעשה שהיה, וזכור שכמה הפצרות וגעגועים נרגשים בסוד העמידה, טרם הגלות גומרם של מעשים, אבל … גומרם של דברים סוד התהום, ומאמר "ויהי אור", מאז … מתוקנים כל המעשים לנצחיות ממש, כי אין עמידה… בסוד זה, (תהלים פד ח) "יראה אל אלקים בציון". שזה סוד גילוי ממשלת שני המאורות הגדולים ביחד, ישועה וברכה.
ויש לה תנאים, א. מופשט מצורת הזמן, דהיינו, שזה מורגש שמעולם לא יופיע שום מחשבה לאדם שלא יגע בג' חלקי הזמן, או בעבר, או בהוה, או בעתיד, אבל צורה זו מתגלגלת כמו ברק, על אותם ג' החלקים, ולא יגע בשום חלק, והעתידות פועל כמו הוה ממש, והעבר פועל כמו הוה, אשר שם מחשבה כזו כשבאה בכלי זמן, נקראת נצחיות.
ב. שבסקירה אחת יהיו נכללים כל השבחים המצויירים בכל העולם כולו, דהיינו, שמתפשטת לכל מיני בחינות של הרצונות המשובחים בכל העולם, ובעצמה לא תאחז בשום פרט מהם, דהיינו, צורה כללית כזו שרק בהתפשטותה מופיעה על כל מיני הפרטים, וכשתסתכל עליה עצמה ותרצה ליחדה רק על פרט, אי אפשר כלל, כי הרוחני כולל הגשמיים, אבל הגשמי לא ימצא בו בשום צורה.
ג. טעם אמת לאמיתו, באופן שבשום צד לא תמצא בה בחינה כוזבת אפילו לרגע אחד, ומה שיעבור עליה מן הזמן, לא יפעל אלא כלפי המקבל, אם מתחבר אליה בשלימות, או בחלק ממנה, אבל לא תצטייר אפילו למקבל באיזה תמונה ושיעור קטן, אפילו מן השוא או השקר לשעתו.
ד. אין לה שום יחוס עם זולתה, וטעמה כטעם הרגשת החי בחיותו, והשכליים מרגישים הויות שכלם, דהיינו, שלא ישאר אחריה מקום לעיון, כמו שלא יעלה על דעת החי לחקור אם הוא נמצא, כי מציאותו דבוק בחייו. ודא ודא אחד הוא, כי ברוחני החכמה והחיים אחודים, ואינם מורכבים כמו הגשמיים, שיש להם חיות לבד, ושכל בחיות לבד, כי בסוד היחוד, המדע הוא החיים, וחיים הוא המדע, וגשמי חי מרגיש את מציאת גשמיותו, ורוחני מדעי יודע בשלימות מדעו, והיא מציאותו העצמי, דהיינו, חייו, ודו"ק מאד.
ה. אין לה טעם. כשהשכלות אליו כמפורסמות בכל התנאים.