מתחילה בחינת הנשמה כעבד דשקיל וטרי אחורי רבו, שאין לו שום זכות, לכן הוחלה והוחק לה להיות ברשות המלאכים, תחת פקודתם ממש, ויש לה צער מזה, עד שאחר כל הסיבובים מרגישים המלאכים תענוג ושליטה גדולה, בזכות הנשמה דוקא, אז אדרבה, המה כמו נכנעים אליה, ואינם מרימים ידם ורגלם זולת בעצת הנשמה, וז"ס, (בלק כג כג) "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל", דהיינו, המלאכים שואלים בכל פסיעה ופסיעה לנשמות, "מה פעל א-ל". והבן מאד.
וז"ס ביאה ראשונה וביאה שניה, דהיינו, בעוה"ז, ולאחר תחית המתים. כי ע"כ מעלת הנשמה גבוהה מאד, שזולת זה, לא היתה זוכה להעלות על כל לע"ל. אלא לסוד הזכות והעבודה התמעט אורה עד לתכלית, להיותה סגורה ומסוגרת בתוך הגוף העכור. וז"ס (חולין ס:, זהר בראשית הסולם אות קיג) "לכי ומעטי את עצמך". ובגלל זה נתנה ג"כ תחת הנהגת המלאכים, ולכן בעוה"ז, לא ניכר כלל שום כח מהנשמה. כי אם היתה יורדת מיד בגוף ברוב אורה, אז היתה ברגע אחד מזככת את הגוף, ולא היה החפץ נשלם בזה, כי לא היתה לה שום זכות. אבל אח"כ שבעודה מסוגרת בתוך הגוף העכור, היא משתדלת ומרבה מעשים טובים, מזכה הגוף בהדרגה, והשאר, המיתה ממרקת, עד שתפריד הזוהמא מהגוף מכל וכל. ואז יורדת בו הנשמה בפעם הב', בסוד התחיה. והרי עתה יכולה להתגלות בגוף בכל תוקף אורה, כי כבר הגוף בעצמו ג"כ מזוכך מכח המעשים טובים ומיסורי המיתה.
לכן ישתלם בזה מעלת ישראל עד מאד, עד שהמלאכים שואלים לישראל, (בלק כג כג) "מה פעל א-ל". וק"ו הוא מה הגוף שהוא גשמי, נעשה מזוכך ומפויס לנשמה, מכ"ש המלאכים שהם רוחניים ומשיגים ביותר מעלת הנשמה, והבן.
וזה כל השלימות המקוה, שהגוף נפעל ע"י הנשמה מעט מעט, עד שנעשה מזוכך לגמרי, וראוי להתחבר ביחוד גמור עם הגוף, דהיינו, שממשיכו להיות עמה בחיבור גדול לחזות בנועם ה'.
זכוך הגוף
הנה בי"ג ניתן בו הנשמה כידוע, ובודאי הוא עצם מזהיר, צריך להבין על מיעוט הרגשו. ולענ"ד נראה, שסודו, אור משלים חפצו לשם שמים. ואולם הגוף הוא עדיין בסוד העכירות, ואין לו חפץ כראוי לקדושה, לכן נמנע התפשטות אור נשמתו בתוכו.