בראשית

 "שבתחילה עלה במחשבה לבראתו (את העולם) במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין" (ב"ר ספי"ב, רש"י א א). והנה איתא  (ב"ק נ.) "כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו וכו' מאי דכתיב ארך אפים ולא כתיב ארך אף ארך אפים לצדיקים ולרשעים"...

"מרחפת על פני המים" (בראשית א ב). פירוש, השואל מתהא ונשאר בריקניא, ונדמה כמו חץ שנון, שנקרא צדיא, ונקבע חושך תמידי על פני תהום, נמצא "ורוח אלקים מרחפת על פני המים". וכיון שנקבע מקום החושך, אזי "ויאמר אלקים יהי אור".

יום ראשון ה"ס כל"א (והארץ נבראת תחילה, כי השמים נבראו ביום שני, כמ"ש, (בראשית א ח) "ויקרא אלקים לרקיע שמים", ואח"כ ביום רביעי (שם טז) "ויעש אלקים את שני המארת" וכו', כמו שאבאר להלן). ואפשר לומר ששורש השמים, בסוד מים עליונים זכרים נבראו תחילה, והארץ נתגלתה שם בכל טהרה וזהרה בסוד חסד דאזיל עם כלהו יומין, אלא שכלולה שם בשמים, בשורש השמים .... .... דחכמתא.

"ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא". והוא מכח המשכת האור מכל"א בבחינת, (דברים יט יד) "לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשנים", שמזה נמשך אור מאליו מגבול דכל"א, בלי שום זריעה שהיא הכר הנקודה ונקרא דש"א בר"ת (דמות) דיוקנו של אביו (של אמו). דהיינו, דיוקן של אביו, דמות של אמו, וכל זה מכל"א בלי זריעה.

על הכתוב, (בראשית א כו) "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". איתא במדרש, (ב"ר פ"ח ה) "בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדה"ר, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות. מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא,  הה"ד (תהלים פה יא) חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו.

צא ולמד בחינת חומרו היה מכח הגדול ומגושם שבחומריים, דהיינו, בחינת עפר, שאינו יאות אפילו לזריעה, דהוא מיסוד הדומם, שלא יצלח לכלום, אבל בכח אלקי שנגע בו, נעשה בחינת קמח, (לשון מחק) ולכן נגיעה זו מיד הטביעה כחות ההפכים...

"אלה תולדות השמים והארץ" וכו' (בראשית ב א). פירוש, כל תכלית בריאת האדם כדי לגלות תולדות כאלו שיהיו כלולים משמים וארץ, דהיינו, מהעליונים והתחתונים ביחד, כי טרם שזכה לנשמת הוי' שיופיע בקרבו, לא היה מסוגל להעלאת מ"ן, בלתי להוי' לבדו, כי החומר היה עכור עליו, כי כל הויתו היתה בבחינת עפר מן האדמה...

"ויבן ה' אלקים את הצלע אשר 'לקח' וכו' 'ויביאה' אל האדם" (בראשית ב כב). זהו סוד, כל העבודה המוטלת על זרע ישראל, דהיינו 'תיקון המלכות להתקרב אל המלך'. וזה סוד, (קהלת ה ח) "מלך לשדה נעבד".

בריאת אדם הראשון, לא היה בסוד העבודה, שזה מתחיל בסוד ז"א, אבל בריאתו מתחילה לא היה אלא בסוד א"א, ותיקונו היה צריך להיות בסוד ע"ק, דהיינו, 'להשיג הקדושה הבאה אליו בהתגברות גדול', בבחינת 'יום השבת' שבזמן הזה, והיה די שלא ימנע לה...

לשיקבהו"ש בדולשיקבו"ה בי"ש בשכי"ש לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי, שבסוד התורה שבתוך מעים, יש תיקון להפסיק זוהמת הנחש, שנמשך מחטא עץ הדעת.