"ואלה תולדות יצחק בן אברהם" (בראשית כה יט). פירוש, תולדות הצדיקים מראים לנו כל קשרים שברמ"ח איבריהם ושס"ה גידיהם, כי, "כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן שוין זה לזה" (במ"ר פכ"א). ואינו דומה כלל תולדות יצחק לתולדות של אברהם. אף על פי שקלסתר צורתם החיצונה שוה.
וקא מפרש טעמא משום, כי "אברהם הוליד את יצחק". פירוש, כל תולדות אברהם לא היו להם שום מטרה אחרת זולת להוליד את יצחק. ויצחק היה גמר צורתו וגמר תיקונו, בסוד התחיה השלימה הכללית.
וכל זמן השלימות נחשב כלפי אברהם, מה שאין כן בערכו עצמו, כיון שיש לו כל רמ"ח איברים ושס"ה גידים שהוריש לו אביו ממחו, לפיכך מחויב גם כן לפרנס כל אחד ואחד ולגדלם כמעשה אביו. אבל כיון שדעתו ביותר שלימות לחזור להמציא פרנסת כל אחד ואחד במדה יותר מרווחת ומותאמת לפי הנפש הכללי שקיבל מאביו. לכן מחויב לחזור על אותם אכסניות ממש שהיה שם אביו ולאכול ולשתות ולהזדווג בכל אחת ואחת כמעשה אביו ממש. אבל (איוב יב יב) "וחך אוכל יטעם". וכיון שחך הבן משונה מחך האב לכן התבשילים והזיווגים גם כן משתנים.
ויש לדעת, ששלשה ימים סובבים את כל דרכי השי"ת ומטרתו השלימה, והם שלשה אבות העולם, אברהם יצחק יעקב - נפש רוח ונשמה. ודומה לאדם שטבע כולו בטיט ומתחילה מוציא ראשו לבד. וזה סוד, אברהם, ומציל את נפש, שה"ס, חלק אלקי ממעל בתכלית השלימות, נפש רוח נשמה חיה יחידה דנפש, שסוד היחידה שלו היה לידת יצחק, ועל כן יש ליצחק רשות לעייל ונפיק לתוך דמקוה יום שני בלא בר, ואז מת אברהם, ואת התרי"ג אברים שלו הוא מוריש ליצחק, בכללות נקודה אחת, כמו טפה היוצאת מן מח האב שמתקבץ מכל תרי"ג כחות של אביו, עד שמוכן להתפשט ולהתגדל כקומת אביו. ואז מוציא את הגוף שלו מגרון עד הטבור מתוך הטיט היון, ובזה קונה נפש רוח נשמה חיה יחידה שלימות, בחינת רוח השי"ת, בבחינת תוך דמקוה, באותו גוף הנקרא רבקה, והרוח המוצל נקרא יצחק. ויחידה דיצחק נקרא יעקב ורישא דעשו, שהוא סוד, השגת יום הראשון רישא דמקוה, שנקרא נשמה. אמנם תבין צורת היחידה דיצחק בכתוב, "ואחרי כן יצא אחיו", שמתחילה נתגלה האדמוני, כולו כאדרת שער נאדר ומתחזק להפיל הקדושה וכל זיו העטרה בכח מי שחוברה לה יחדיו. ובכל שאלה "שאיה יוכת שער" (ישעיה כד, יב), כי נהפך השער שממנו היה יכול להתחיל בנועם הוי' לחורבן ושבירה, ואד ממני עצמי, ונתקבצו כל האדים לאד-מוני וכל השערות לאדרת שער.
"ואחרי כן יצא אחיו". שה"ס יעקב, שכולו היה עקוב משערות עשו. ועכשיו ידו אוחזת בעקבו של עשו שלא יעקבהו עוד. ובאחיזה זו נתמלא כל הבית אורה. ורואה (בראשית לא יב) "כל העתדים העלים על הצאן עקדים נקדים וברדים". והאור בה מראה באצבע, שז"ס, יעקב משמש במרום ולא שום דרגא אחרת. וז"ס בחיר שבאבות, שה"ס, נשמה הכללית שממנו נמשך הכל. ועליו נאמר (מלאכי א ב ג) "ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי", כי אהבת יעקב מלובש בשנאת עשו. וכה הולך זווגם תמיד, (ע"פ סוטה יג., ועוד במדרשים) וחושים בן דן חותך שם את ראשו הנופל למערת יעקב. ושמחה וששון ואורה ויקר ליהודים היתה.
וגם יצחק הוליד את יעקב כמו טפה ממח האב, נפש כללי מושלמת מזאת הבחינה, ובטפה זו נקבעה הסגולה להתרחב ולהתפשט בתרי"ג אברים, כמו אברהם ויצחק אביו, באשר שהולך בדרכיהם ממש באכילה ושתיה וזווג, אלא לפי דעתו, שהיא צורת הנשמה המלובשת בארבע אמהות, לאה זלפה רחל בלהה. ואז מוציא האדם הכללי את חלק גופו התחתון מטיט היון מטבור ולמטה ומוליד ס"ר נשמות ישראל שמשה רע"ה הוא פנימיותם בסוד, (שמות ב י) "מן המים משיתיהו".
אבל תבין, שתיקון הגוף נבחן במקוה, ותיקון האורות המתקנות את הכלים נבחנים בפרצוף א"ק, שכולל גם כן אותם שלשה ימים בכל"א ואומ"צ ומקוה"נ, וכיון שהוא מלובש לראש תוך סוף דמקוה, מתהפך הוא כלפי המקוה כחומר חותם, והכל"א הוא ראש באורות ובחינת נפש כלפי הגוף, וכל הכל"א נמצא ברשותו של אברהם, שז"ס (תהלים מב ט) "יומם יצוה ה' חסדו". ולכן בזמן אברהם ושרה לא נמשך שום אור לתיקון בעולם, זולת בכל"א. וכל דור אברהם ותולדותיו נמשכו לשם ממש. ולכן אף על גב שאברהם ושרה היא (הם) בחינת נפש, מכל מקום כלפי האדם הנטבע בטיט נקרא שהציל את הראש שלו מטיט היון.
ואומ"צ הוא בחינת גוף באורות התיקון, ובחינת רוח ותוך כלפי הגוף במקו"ה. לכן בכל דורו של יצחק, כל המעשים של בני דורו הולכים בשליטת האומ"צ, שכל התיקונים משם נמשכים (ע"ד בני דורו של אברהם שתיקונם נמשכים בכל"א). ולכן כל רוחות ותיקונים שעשה יצחק הוא שהמשיכם לאומ"צ ממש (כמו שאברהם המשיכם ממש לכל"א), ולפיכך אמרנו שמשך את גופו מטיט היון.
ומקוה"נ היא בחינת רגלין באורות התיקונים, ובחינת נשמה כלפי הגוף במקוה. לכן בכל דורו של יעקב, וס"ר נשמות דאתפשטותא דמשה היה להמשיך כל נשמות ואורות דתיקון של בני ישראל למקוה"נ ממש, בסוד, (שמות כה כב) "ונועדתי לך שם וכו' מעל הכפרת מבין שני הכרבים". ששמה מקום הזווג לאולדה איבין בעלמא לקיומא דכל"א לעליונים ותחתונים כאחד.
לפיכך אמרנו שמשך את רגליו מטיט היון, ואז הוא חפשי ובעל תנועה בכל הזמנים, עבר, הוה ועתיד, כמו מקומות למוגבל בזמן.
ואל תטעה שבהמשכת ראשו היה חסר נצח הוד יסוד, שזה אי אפשר כלל לזכות לנפש רוח נשמה חיה יחידה שלימות בלי זכות לנצחיות, כי זמנים כמקומות יוחשבו, אלא האור הוא בבחינת נפש, ונצח הוד יסוד של יצחק בבחינת רוח, ונצח הוד יסוד של יעקב בבחינת נשמה.
"ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה". ארבעים שנה הוא סוד ארבע דרגות ראש תוך סוף ואומ"צ, ובמחזה נעשו משולשים י ה"ו" י"ה, יוד כולל רת"ס - בכל"א. הי כולל כל"א ואומ"צ באומ"צ -ויו כולל ב' גופים, ויוד קטנה באמצע גוף דמקוה, וגוף דא"ק ונקודה מצומצמת מתחת לחזה באמצע. (וזכור שדרגות יצחק מקובצים באומ"צ כמו דרגות אברהם בכל"א.) וביוד שבתוך ב' ווין הנ"ל בא למקוה"נ, וקונה לו שם את רבקה ונעשה מרובע בי"ה מלאים, ובד' שבאומ"צ ומקוה"נ - במקוה"נ. (ונמצא סוד ארבעים שנותיו בהוי"ה דע"ב, רת"ס המקובץ בכל"א יו"ד, כל"א עם אומ"צ המקובץ באומ"צ ה"ס הי, תוך דמקוה עם תוך דא"ק המקובץ מתחת החזה ה"ס ויו, י' דמחזה וה' דמקוה"נ המזווגים במקוה"נ ה"ס הי', וי' דמחזה קטנה והולך אחורי אשה, שמתחילה ה' ואח"כ י', שכל האורות עם רבקה באו, כמ"ש "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים".
"רבקה בת בתואל הארמי". נפש דרבקה הוא ריש של שמה, וריש זו לקחה מאביה שבמקוה"נ בתואל רמאה, שהוא עצם שאינו נהנה בעולם הזה משום מזונות, ולכן אינו נהנה, כי מזונות דנשמה ה"ס אמת, ועצם הזה כולו שקר ואין השקר מתפרנס מהאמת. וז"ס, (עי' ע"ז כט:, לד:) שקיבת עולה מותרת, כי אין בה שום קדושה. וקיבה זו נקובה ונעשית בעצם בתואל רמאה, ועל כן, (שם) "כהן שדעתו יפה שורפה כשהיא חיה". פירוש, בשעה שהגוף עומד לתחיה, ידוע שכל הגוף נבנה לתחיה מעצם הזה החזק, שאינו נרקב בקבר כשאר עצמות המת. וז"ס, (ישעיה סו כד) "ויצאו וראו בפגרי וכו' ואשם לא תכבה". ועל כן אפשר לשרוף אותה והיא חיה, ועל אש הזה אין בו משום שבות, כי אינו יצר הרע, וכהן שדעתו יפה מצית האור בו ומגרי יצר הרע בנפשיה (זהר תולדות הסולם אות נו) בלב בשר להוציא בשר בלבד, ונמצא ששורפה והיא חיה ודו"ק.
נשמתה של רבקה, ב"כה יהיה זרעך" וכו'. וזו לקחה כף מראש דמקוה, ה' מסוף דמקוה וזו נשמתה, ב' ה"ס רוח שלה המזווגם, ריש ב כה וזה צירוף ר' בכה וכ"ז יוצאת מן מילוא ה' לבד.
"מפדן ארם". (עי' רש"י שם) "פדן לשון צמד בקר", ארם זה, הוא ארם נהרים כלי אחד וב' נהורין, כי אור דכל"א נתיישב שם בצירוף אור דמקוה"נ גופו.
"אחות לבן הארמי". פירוש, כל לובן שלו, קנה מרמאות בעלמא, שירש מבתואל רמאה, שמעצם זה נבנה גוף "לבן". כי גוף הראשון מכח בתואל רמאה נקרא "לוט" אח לשרה יולד, אשר שתי בנותיו אומות דעמון ומואב, וגוף שעומד לתחיה, נקרא, "לבן", אח לר'ב'כה' יולד, אשר שתי בנותיו אומות דמשב"י ומשב"ד, לאה ורחל לו לאשה. ואש דחיה בסוד קיבת עולה, שיצחק ה"ס עולה תמימה אשר אין בו כל מום, אלא כדי להוציא בשר, הקנו לו אשה מן השמים ממש, שה"ס קיבתו, רבקה, אש חיה, (זהר תולדות הסולם אות נו) לב בשר להוציא בשר.
"ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו". מתחילה סבר שטוב ויפה לו לבטל ר' דרבקה עצם בתואל רמאי, (וה"ס לנוכח כמו להוכיח האמת) "כי עקרה היא". מלשון עיקר חסר מן הספר, "ויעתר". להוכיח עיקר שלה שיש באמת וצדק בה אבל, "ויעתר לו הוי' ", כמו נחתר חתירה דר' דבתואל, וז"ס "לו", בשביל טובת יצחק נתהוה זאת כדי להוציא בשר דיעקב ועשו האמורים בפרשה ראשונה דמקוה. "ותהר רבקה אשתו", כמו (ישעיה לג יא) "תהרו חשש תלדו קש", (עובדיה א יח) "ובית עשו לקש".
"ויתרוצצו הבנים בקרבה". מרוצצים זה את זה כמשענת קנה רצוץ הבא בכפו.
"ותאמר אם כן למה זה אנכי". מה הבטחתי בכה שלי, אם הזרע שלי מרוצצים זה את זה. ואם כן אני הגרועה מכל משפחת בית אבי. "ותלך לדרוש את הוי' ", שזה סוד, עליתה לראש שבמקוה, שזו כל מעלתה על כל הנשים שקדמו לה.
"ויאמר הוי' לה", מראש דמקוה. "שני גיים בבטנך", זה סוד, מראה דהסרת הערלה מעל גבי העטרה, שבסוד עטרת תפארת הזו היו נעשים שם שניהם לגאים. (זה בראש, וזה בחתוך ראש). וגאות זו היא זיו החכמה השופע על שניהם יחד דוקא. "ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ". (מראה דתוך שבמקוה) ששם, (כתובות יח:, וש"נ) "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". ונמצא ראש דעשו נתאמץ בכחו של יעקב. וז"ס, "ושני לאמים ממעיך יפרדו". אחד בתוך דמקוה ואחד בסוף דמקוה שנפרדו זה מעל זה. "ולאם מלאם יאמץ". מראה דכל"א התאמץ באורו על אומ"צ. "ורב יעבד צעיר". הוא מראה דמחזה, שבקיבה דחזה היה רישא דעשו עבד את יעקב הקטן. וכל זה קיבוץ אברים בהריון דבטן רבקה היה, עד שנמלאו ימיה ללדת.
"וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה", חסר א'. ורישא דעשו מום ויעקב תיו חיים. "ויצא הראשון אדמוני". אד מעוני. "כלו כאדרת שער". דהיינו, מהרציצות שרצץ את יעקב נתקבץ לו אד מעוני, ובלבוש, שכל האדרת שלו הוא מוציא שערות. "ויקראו" האדירים שלו כולם. "שמו עשו". נשלם ונעלה.
"ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו", שבשביל אד הגדול וריבוי שערות דעשו לסיומא, נסתיים ונעשה עשו, שבעקבותיו אחז יד יעקב וכל אורו ופרשו. "ויקרא", הקב"ה, "שמו יעקב". "ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם", שזכה ליסוד יום הששי, לחמישים זכה במתנה מן השמים דרבקה, ועוד עשרה שנים שחתר לו חתירה ברבקה, ובו הוספה ליסוד. וז"ס "ששים שנה", ארבעים שנה שעבר להם ארבע מדרגות, ראש, תוך, סוף ואומ"צ. ואולי שבעים שנה או ששים, ויהיה קניית הבכורה מוקדם לברכה.
"ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד", לצוד נפשות צדיקים באדרת שער שלו, "איש שדה".
"ויעקב איש תם", שלא חסר לו כלום, וכל מגמתו לשבת באוהלים של תורה, המוסמך בזה מראש דמקוה.
"ויאהב יצחק את עשו", היה דבוק בו מאד. "כי ציד בפיו", כי מאיים ומשערות שלו ניזון יצחק וזוכה לשלימות דאברהם הוליד את יצחק. "ורבקה אוהבת את יעקב", כי ראתה בו בשר קודש וזרע קדושים.
"ויזד יעקב נזיד", פירוש, שבמזיד ובזדון בישל העדשים, שאין להם פה כלל, בסוד, וקרבת אלקים לא אינה זולת בבעל אמונה, שזה שובר כל תוקפו של עשו לגמרי.
"ויבא עשו מן השדה", ממלחמתו עם סיחון מלך חשבון. "והוא עיף", לגמרי, כי ראה שאי אפשר עוד בשום אופן ליכבוש תחת ידו איים הרחוקים המפוזרים לכל קצווי ארץ.
"ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא", כבהמה ממש, אף על גב, (חולין ה:) שערום בדעת שם עצמו לבהמה. "מן האדם האדם הזה", הן באור והן בכלי. "כי עיף אנכי", ביאוש שלא מדעת. "על כן קרא" עשו עצמו את "שמו אדום".
"ויאמר יעקב מכרה כיום את בכרתך לי", בודאי ובברור שתהיה לעולם בטל וטפל לי, כמו היום הזה. "ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות", כי היה בתכלית היאוש האמיתי. "ולמה זה לי בכרה".
"ויאמר יעקב השבעה לי כיום", כי חשד בו שמא איזה פעם יתגבר עליו ויחזור בו. "וישבע לו", בכל כחו. "וימכר את בכרתו ליעקב", בנזיד עדשים. "ויעקב נתן לעשו", תמיד וזמן ארוך. "לחם ונזיד עדשים", "לחם" בסוד, אנכי. "ונזיד עדשים", הזיד בזדון גדול להזיקו לסרסו עולמית, בכח לא יהיה לך, ושקר בי לא תענה. "ויאכל וישת" כנ"ל. "ויקם" שהיה לו באמת תקומה, אז "וילך", על כח שבנזיד המגיע לרגליו. ובזה "ויבז עשו את הבכרה", שכיון שהלך כל הליכותיו בכח עדשים, ראו הכל שהולך ומבזה את עצמו עולמית, אלא נכנע ואתכפיא תחת מזונות יעקב ושליטתו.
וכיון שנודע והרגיש יצחק, מה שעשה בנו הגדול בנעוריו, דהיינו, שהלך וביזה מאד הבכורה, אז "ויהי רעב בארץ". מחמת כאבו של עשו הנוגע ליצחק, בסוד (שה"ש ב יא) "יונתי בחגוי הסלע" וכו'. "מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם", כי שם לא היה זמן השלימות, מה שאין כן עכשיו.
"וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה". נקרא אבימלך, מפני גאות לבו על מלכו של עולם, כי שורשו מאומ"צ שואב, ומדינתו פלשתים, פול שתים, שמתחילה גורר לחכמה ובינה, ובזה מפיל החסדים. ואחר כך בחוסר החסדים, מפיל לחכמה ובינה, ונשאר קרח מכאן ומכאן, ובשביל שמגרר גרר, נקרא גרר.
"וירא אליו הוי' ", בגרר בחכמה ובינה. "ויאמר אל תרד מצרימה", בסיתום תחת הראש במצר הגרון, שמן אומ"צ עד מקוה"נ ומקוה"נ עצמו ה"ס שכם. "שכן בארץ אשר אומר אליך", בממשלת אבימלך.
"גור בארץ הזאת", בז"ת. "ואהיה עמך", ולא אנהג עמך כמו עם אברהם. "והקימתי וכו' עקב אשר שמע אברהם בקולי" וכו'. אומ"צ ראש ועד מקוה"נ גרון, ומקוה"נ שכם, ולמטה שבעה אומות.
"וישאלו אנשי המקום לאשתו", כמצחק בו. "ויאמר אחתי היא", מאומ"צ. "כי ירא לאמר אשתי פן יהרגני", אמר בלבו כן. "אנשי המקום על רבקה", יקצצו בנטיעות ויעזבו אותו לחלוטין. "כי טובת מראה היא", ויש לה המשכה גדולה.
"ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון". סוד החלל אחר דיוד נהיר ונקיב בתרין נקרא חלון, צמצום חכמה ובינה עושה חסרון בחסדים וכשממלאים החסדים נשאר נקב דחכמה ובינה ובעד החלון הזה. "וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו", שהיה מחפש חסדים מיסודות התחתונים, ובאמת לא היתה נוקבא, אלא שרפה כשהיא חיה, אבל אבימלך לא הבין.
"ויקרא אבימלך וכו' ואיך אמרת אחתי היא ויאמר אליו יצחק כי אמרתי פן אמות עליה", ואמרתי אחותי היא כלפי יראתי מאנשי המקום, אבל להוציא בשר אני צריך ורבקה היא אשתי.
"ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו כמעט שכב אחד העם את אשתך", לסברתו שהיא נקבה במוחלט.
"ויצו אבימלך וכו' הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת", ועכשיו נקרא מלך ממש. וז"ס (פסחים קי:) מלך פורץ גדר.
"ויזרע יצחק בארץ ההיא", (כפול) בפול שתים, כי הוא לא נהנה מחסדים אחרונים שהם מתנות דבני הפילגשים. "וימצא בשנה ההיא", בשנינות דאבימלך ועמו שיראו מאלקים לפגוע וכו'. "מאה שערים". ה"ס נ' שערי בינה וגם היה ראשונות דעתיק המצטרפין למאה שערים. "ויברכהו ה' ".
"ויגדל האיש וילך הלוך וגדל וכו' ויקנאו אותו פלשתים וכל הבארת אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם סתמום פלשתים וימלאום עפר". פירוש, מתוך עין הרע שלהם ראו בגדולתו הנפלאה עד בלי גבול, וממילא כל טוב בית אביו ובארות שלו בטלו בעיניהם כמו עפר ממש.
ובזה אמר, "אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד". ומה תוכל להנות עוד מאתנו, כי כל הרוחה הגדולה שראה אברהם בארצנו כנמלה קטנה בעיניך, שהכל מודים, (ב"ר פס"ד ז) "זבל פרדותיו" - דפרודא של יצחק - "ולא כספו וזהבו של אבימלך".
"וילך משם יצחק", זמן רב לאחר מכן. "ויחן בנחל גרר", לנחול בחזרה מיטב ארץ גרר. "וישב שם", קבע ישיבתו.
"וישב יצחק ויחפר את בארת המים וכו' ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו", פירוש, התעצם בבארות, לחדש אותם ממש כבימי אביו.
"ויחפרו עבדי יצחק בנחל", פירוש, מיד לאחר עזיבתו את גרר, חפר ומצא באר מים חיים, אבל לא יכול להנות ממנה בשום אופן מחמת. -
"ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק", כי רצו בגאותם לבטל חשיבות ויקר של רואי יצחק בהדר גדלותו, כמו שמרים המתערבים ומגביהים את עצמם ואינם שקטים לגמרי. "לאמר לנו המים, ויקרא שם הבאר", פירוש, כל הדרך עד הנחל. "עשק כי התעשקו עמו", פירוש, שעשקו ממנו זמן גדול בבטלה.
"ויחפרו באר אחרת", פירוש, בבחינה אחרת דומה לארץ שעירה. "ויריבו גם עליה", כי יראו מאד שלא יחריב כל ארצם לגמרי. והבן. "ויקרא שמה שטנה", בסוד (זכריה יג ב) "יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבחר בירושלם", לשם חדש, אשר פי הוי' יקבנו ומן השמים עכבוהו, כדי שתחזור ירושלים להבנות. על כן קרא שמה שטנה מלשון שטן.
"ויעתק משם", כל עזיבה דעבודת ג"ר נקרא העתק. "ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה", שהם בארות אביו. "ויקרא שמה רחבות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ", פירוש, מעיקרא לא הבין כלל לשון חכמים שיהיו מדברים בלשונו. ועכשיו שהבין שכולם מדברים בלשונו ממש, אז הבין כל הרחבה שירחיב ה' לו וכו'.
"ויעל משם באר שבע", פירוש, לאחר שהכיר דרך הרחבתו ופו"ר שלו האמיתית, אז בחר לו באר שבע, בבחינת עליה, וגם זה לא נראה בעיני ה'.
"וירא אליו ה' בלילה ההוא", פירוש שנטלו ממנו מחמת זה הארותיו. "ויאמר אנכי אלקי אברהם אביך אל תירא", מחשכת לילה שאתה מרגיש בשביל ודרך אברהם עבדי. "כי אתך אנכי", אני חפץ דוקא להיות גם אתך, כמ"ש (בראשית כא יב) "ביצחק יקרא לך זרע". "וברכתיך", כל הברכות עליך דוקא יחולו, ואז "והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי", אבל תהיה דבוק גם בדרגתך עצמך.
"ויבן שם מזבח", מי זבח ומי גרם. דהיינו, נטיתו לגמרי לימין. "ויקרא בשם הוי' ויט שם אהלו", פירוש, בעת קריאתו ביהיה והוה שמה נטה עיקר אהלו כמ"ש לו, "כי אתך אנכי". "ויכרו שם עבדי יצחק באר", כמפורש למטה. אשר, "ואבימלך הלך אליו מגרר ואחזת מרעהו", שה"ס, אחד אחוז מרע ה' ו', כמו (שופטים יד יא) למד מרעים דשמשון לקדש השם בכל מרעים ואיי הים. "ופיכל שר צבאו", ז"ס באר החדש שכרו עבדי יצחק. דהיינו, אחזת מרעהו יחד עם פיכל שר צבאו והבן.
"ויאמר אליהם יצחק", למלך גרר ופיכל. "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אתי", בשטנה ובעשק. "ותשלחוני מאתכם", בעה"ר דזבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך.
"ויאמרו ראו ראינו", על ידי השליחה ועל ידי עסק ושטנה. "כי היה הוי' ", שכל מעשי הוי' בעבר והוה, הכל "עמך".
"ונאמר תהי נא אלה בינותינו", אחוזת מרעהו יחד עם פיכל. "בינינו", כולנו. "ובינך ונכרתה ברית עמך", להיות דבוק רק עמך בכל אשר נפנה.
"אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב", כי בשליחה ובעשק ושטנה, לא היה לך מזה רעה כלל, אלא כדי שתדע מכאן והלאה באר היטב שלא תעשה עמנו רעה, אלא רק טוב. "ונשלחך בשלום", שליחתנו היא רק לשלם כיום הזה. כי "אתה עתה", ולא יצוייר זה בלי שליחה. "ברוך הוי' ", ממש מכל הצדדים. "ויעש להם משתה וכו' ".
"ויהי ביום ההוא ויבאו עבדי יצחק ויגדו לו על אדות הבאר אשר חפרו", הוא באר החדש המובא לעיל. "ויאמרו לו מצאנו מים", דהיינו, על כריית ברית דאבימלך וכו'.
"ויקרא אותה שבעה", דהיינו, זי"ן שלימות, שכמוה עוד לא נהיתה עד היום הזה.
"על כן שם העיר באר שבע עד הים הזה", פירוש, עד היום הזה לא היה שום גמר לשבועה שעל הבאר.
"ויהי עשו בן ארבעים שנה", שאז באים למקוה"נ. "ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי", כי חות דרגא זעיר אנפאה, שהיא באמת אני המאנה לעובדי ה'. "ואת בשמת בת אילון החתי", כי לְבֶּן הבא מחֵת השוטה קרא אלקים, המביא לו מכל אבקת רוכל ומכל הרי בשמים.
"ותהיין מרת רוח", שסבל עוד יותר כל הרחבתו הנ"ל, מחמת בארי החתי, שביאר מצוות של מעשר קש ותבן לעשו הרשע, ומחמת אלון החתי שהוסיף לו עוד בשמים ונייחא דרוחא וד"ל. "ליצחק ולרבקה", יהודי בארי אל יצחק, ובשמי אלון אל רבקה.
"ויהי כי זקן יצחק", במקוה"נ עוד היה המעשה. "ותכהין עיניו מראת ויקרא את עשו בנו הגדול ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני ויאמר הנה נא זקנתי", שרכשתי לי כל חכמה. ומכל מקום, "לא ידעתי יום מותי", באיזה יום תהיה מיתתי. "ועתה", נראה לי לעשות גמר להתנהג בזה עד יום מותי. לכן "שא נא כליך תליך וקשתך", כלי, ה"ס עיר. תליך, הוא ענין מגדל, כיון שמוכרח לעשות ספק טרם שיעשה ודאי מגדל נקרא תליא. וקשתך, ה"ס וראשו דעשו שמגיעו בקשת רוח מאד. וז"ס (עי' חגיגה טז.) אסור להסתכל בקשת, זולת בהרחבה.
"וצא השדה", נוקבא דשדי. "וצודה לי ציד", הנמלט בראש הקשת. "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי", בתוך דמקוה. "והביאה לי", לפה במקוה"נ. "ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות".
"ורבקה שמעת בדבר יצחק", כי היא מיד נולדה לדבר זה. "אל עשו בנו".
"וילך עשו השדה", ממקוה"נ ולמטה. "לצוד ציד", בכח חרבו וקשתו. "להביא", מגזל דאומ"צ וכן באמת עשה אחר כך כמבואר.
"ורבקה", ראש בכה יהיה. "אמרה", כל ברכותיה. "אל יעקב בנה", בשביל יעקב כי אהבה אותו. "לאמר וכו' לך נא אל הצאן", כל"א ואומ"צ. "וקח לי משם שני גדיי עזים", המגידים בעלטה. "טובים", בעזה"י. "ואעשה אתם מטעמים לאביך", יצחק דוקא. "כאשר אהב", מעודו בתוך דמקוה. וכו'.
"בעבר אשר יברכך לפני מותו", לפנים יפות וארוכות קבועות ונקבעות עד יום מותו בלי לשנות.
"ויאמר וכו' איש שער", קולע אל השערה על כל פנים והגם שיחטיא. "ואנכי איש חלק", מיום לידתי במח אבי בראש דמקוה ועד היום הזה, לא ידעתי את השעיר לא חי ולא שחוט.
"אולי ימשני אבי", ולא ימצא בי זולת תמימות. "והייתי בעיניו כמתעתע", כמו מחטיא את המטרה. "והבאתי עלי קללה", נמרצת מאד בשעה כזאת שנתעורר לברך איש שער.
"ותאמר לו אמו עלי קללתך בני", אם ימצא איזה קללה בך, יהיה זה מצידי, שאני בת בתואל ארמי. "אך שמע בקלי". קול יעקב ואור תורה הערב לחיך. "ולך קח לי". ואם אתה לא תלך אין אחר.
"וילך וכו' בגדי עשו בנה הגדול החמדת", שבאומ"צ. "אשר אתה בבית", בפנימיותה וברשותה בלי מעשה כלל. "ותלבש וכו' ואת ערת גדיי העזים הלבישה על ידיו", פירוש, שעירות היו, כל"א ואומ"צ בחיצוניותם, כל"א בנפילה דשם, ואומ"צ בחשכה דאחימן ובחשכה דמתחת לחזה, וזה היה לידיו ידי עשו. "ועל חלקת צואריו", הוא עור כל"א באזהרה דעמידה מאיתמר. "ותתן את המטעמים", המתקות ואור חוזר. "ואת הלחם", לעמידה דאיתמר. וכו' וכו'.
"ויאמר יצחק אל בנו מה זה מהרת למצא", זה היה תחילת משישה, כי העתיקו מבדיקה של בתואל רמאה, ולקח את עיניו לעורות גדיי עזים. "ויאמר כי הקרה", מלשון קרירות, שבכל"א ואומ"צ. "הוי' אלקיך לפני וכו' וכו' ויגש יעקב אל יצחק", אחר המעשה למטה ממקוה"נ. "וימשהו ויאמר הקל קול יעקב", שאיני מוצא בו גיזה זולת חלב. ודע שכל החילוק בין גיזה לחלב, כי בחלב לא נמצא שום חילוק בין ריבוי הפרצופין דצאן. והריבוי שלהם לריבוי חלב הוא עומד, ובכלל אחד. מה שאין כן בגיזת השער יש ודאי חילוק בפרטיותיהם, בין פרצוף לפרצוף: בנקיות, בצבעים ובשרטוטים. "והידים ידי עשו", כי ודאי הקרה ה' שערות בשני הגדיים כנ"ל. וצריך להמתקה והמתיקם. "ולא הכירו", לא במשוש שאחר מקוה"נ, שלא היה שום חטא במטרה המדומה במקוה"נ. שז"ס, בגדי החמודות אשר לבנה מבתואל רמאה, ולא בחוסר שער להמתקה מחמת העורות. "ויברכהו".
"ויאמר אתה זה בני עשו", פירוש, לאחר מעשה הנ"ל למטה ממקוה"נ אז יישב את עצמו ושאל אותו.
"ויאמר אני", כי נבדק משערות בתואל רמאה ונשאר באומ"צ השלם. "ויאמר הגשה לי ואכלה מציד בני וכו' ויגש לו", כל"א מטובל באומ"צ השלם. "ויאכל", את כל בני עולה מסביב. "ויבא לו יין וישת". דהיינו, פרי הגפן משלושת השריגים.
"ויאמר אליו יצחק אביו גשה נא ושקה לי בני", פירוש, שיעורר לו הנשיקין דראש דמקוה. "ויגש וישק לו", מריח ראש דמקוה. "וירח את ריח בגדיו", אורות דאומ"צ. "ויברכהו", שבזה נמצא שכל אורות ראש דמקוה יחולו על ראש יעקב בשלימות גמורה. "ויאמר ראה", שנפקחו עיניו לטובה. מחמת "ריח בני כריח השדה", שדי ושדה דראש דמקוה. "אשר ברכו הוי'", לכן המשיך לו משם ברכותיו.
אשר, "ויתן לך", ולא לעשו הקולע אל השעיר. "מטל השמים", שהשמים דתוך מעידים על הראש דמקוה אשר טל ה' חלב השמים הוא. "ומשמני הארץ", הוא בחינת יסוד. "ורב דגן", מאויביו. "ותירש", הוא האור של ראש המאיר על סור ראש דעשו.
לכן "יעבדוך עמים", מבחינת סור ראש. "וישתחו לך לאמים", כי אינך יתום ושתוקי, ואמך מפורסמת בשלימותך לאם. "הוה גביר לאחיך", כבראש דמקוה ממש. "וישתחוו לך בני אמך", שאין מיוחס כמותך. "ארריך ארור", זה מובן עכשיו ממקוה"נ ולמטה. "ומברכיך ברוך", בלי ספק כמו שהובטח מראש.
"ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב", שהוחלט לו בברכותיו. "ויהי אך יצא יצא יעקב", בגמר קביעות ברכותיו. "ועשו אחיו בא מצידו", שהראה בחינת חרטה על כל קביעת ברכות רב-כה ויעקב, והביא אתו הצדק שודאי בתואל רמאה הוא, וכו' וכו'.
"ויאמר לו יצחק אביו מי אתה", באיזה טענה אתה בא עלי שאתחרט על שבועתי וברכתי. "ויאמר אני בנך בכרך עשו", ואיך תשיב פני והכל על ראשי וברכתי עומד.
"ויחרד יצחק חרדה" וכו', פירוש, שמחמת ביאתו אליו נפתח פתחו של גיהנם, וכל קליפת היבוסי, מה שלא שמע מעודו עד היום.
"ויאמר מי איפה וכו' גם ברוך יהיה", פירוש, שבקש וחפש אותו מאד להשקיט את רוחו בחבורת יעקב מגיהנם של עשו.
"כשמע עשו את דברי אביו", משמועת היבוסי. "ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד", פירוש, בקינות וסיגופים ושפיכת דם, עד אין שיעור, כדי להפיס דעת אביו כבתחילה.
"ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח", ונמצא לו טלה החלב ושמן על ראש דמקוה. "והנה עתה לקח ברכתי", ואיך אוחז החבל בשני ראשים וממ"נ, כי מה נמצא בכל המקוה בלעדי.
"ויען יצחק וכו' הן גביר שמתיו לך" וכו', כ"ז כבר יורש מעצמו מראש דמקוה, ואין שום חידוש עם כחך החדש ומאי דהוי הוי.
"ויאמר עשו הברכה אחת היא לך אבי", רמז לו שבלעדו אין כל הברכה אחת מיוחדת לשמו של יצחק.
"ויען וכו' משמני הארץ יהיה מושבך", מברכה דראש ואין לעבור. "ומטל השמים מעל", על ידי אחיך יעקב. "ועל חרבך תחיה", פירוש, שיהיה בך בחינת חרב. דהיינו, מה להחריב, כל כך יהיה נמשך חיותך, כדי, "ואת אחיך תעבד". להאיר לו אור תורה על פי סור ראש. דגן ותירש. "והיה כאשר תריד", לגמרי. "ופרקת עלו מעל צוארך", שמשם והלאה יהיה נודע כחי בכל גויי הארץ אבל לא מקודם כלל.
"וישטם עשו את יעקב על הברכה", שנעשה לו לשטן כברכות אביו, ועל חרבך תחיה. "ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי" וכו'. שרצה דוקא שגם יעקב לא ישמח את אביו. ואז יוכל להתגבר בקשתו.
ויש להקשות, כי לפי הנ"ל היה צריך להקדים לקיחת הברכה בתורה טרם קניית הבכורה. ואף-על-גב, שיש לומר (פסחים ו:, זהר נשא הסולם אות קצג) "אין מוקדם ומאוחר בתורה". מכל מקום דוחק הוא.
לכן נראה לי דענין "ויבא עשו מן השדה והוא עיף", בכל"א נאמר, כי שם הוא מוכה מכה של מיתה כנודע. ושם נאמר באמת "ויזד יעקב נזיד", כי לא היה אונס ליעקב כל הגבול שבכל"א, אלא במזיד ברעותא עילאה. ושם אמר עשו "הלעיטני נא" וכו'. ומשם עד אומ"צ נאמר על עשו "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה". אכל ושתה בהלעטה בכל"א. ויקם באומ"צ. וילך מאומ"צ ולמטה. ושם ביזה מאד הבכורה שלו כנודע.
"ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול", שדבריו הגיעו לרבקה, כי בלבל בשטנו וצעקתו את עבודתו של יעקב וברכת רבקה לא יוכלו להתקיים. וכו'.
"ועתה בני שמע בקולי", קול יעקב ותורה אור. "וקום ברח לך", בתקומה תברח. "אל לבן אחי חרנה", הגם שיהיה בשכנות לבן חרון אף, מכל מקום, יפה לך מסתימת תיו מות דעשו אחיך. ואע"ג שבתקומה מציאותך, אבל לא תשמע כלל את קולי מחמת צעקתו של עשו כנ"ל.
"וישבת עמו ימים אחדים", ב' ימים ב' אחד, מקו"ה וכל"א. "עד אשר תשוב חמת אחיך".
"ושכח אשר עשית לו", ישכח שאתה גרמת לו מכה של פי שנים. "ושלחתי", ברכתי. "ולקחתיך משם", בחזרה לבאר שבע. "למה אשכל גם שניכם יום אחד", במצב של יום אחד הנמצא כאן בבאר שבע, אז תאבדו יחד.
"ותאמר וכו' קצתי בחיי מפני בנות חת", שהם טומטומים בלי נוקבא, אלא לחות דרגא לבד. וכו'.
ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו וכו' קום לך פדנה ארם וכו' וקל שדי יברך אתך ויפרך וכו' לרשתך את ארץ מגריך". ה"ס נקודת ציון, (עי' זהר וישב הסולם אות כ) "מגור מסביב". אשר אחורים שלה נמצאה בבית בתואל רמאה.
"וירא עשו כי רעות בנות כנען וכו' ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה", ידוע שיש שתי תווין מכל מראש. תיו - חיים, בבחינת דגן ועטרה. ותיו - מות, בחינת סור ראש דערל. ומבין שניהם נגלה פה אור לעתידות, שז"ס, תפארת ת"ת פאר. וכ"ז ה"ס טפה של יעקב ועשו, במח יצחק, וכאן יש ליעקב הבכורה והברכה, ואין לעשו אלא שעבוד ליעקב, לפה האור שלו, המגולה בהסרת ראש הערל.
אמנם כל כחו של יעקב היה מצומצם שם בבחינת פה אור, והוא הפה שאסר (ידיו) ידין של עשו. וכיון שבתוך דמקוה נתהפך הענין, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אז התגבר עשו מאד בהתר ידיו וננער קשתו; ולא עוד אלא שנטל הבכורה בבחינת (מגילה ו:) "לא יגעתי ומצאתי". (איוב כז יז) "יכין רשע וילבש צדיק".
וז"ע, "ויצא הראשון אדמוני", עד מוני. עד כל"א בבחינה א', יינה של חכמה. "כולו כאדרת שער". שעד שם היה מתקבץ כל הפריקות של עשו הרשע, שריצץ לאחיו התם מעודם ללבוש א', בסוד אדיר ואדרת משערות עשו דוקא. והוא הלביש את כל אורות דראש בבחינת התכלית וסוף מעשה. וכל עבודת התם באהלים לא היה אז, כי אם לשימושא דעשו. "איש ידע ציד". וממילא היה גוזל מיעקב, הבכורה מכל מראש, וגם הברכה מכל מראש.
"ויגדלו הנערים", יעקב לא עזב תמימותו, דא"ס ופה אורו. וז"ע, "איש תם ישב אהלים", ועשו נשאר בתכליתו בגדי החמודות, שנעשה לו מאדרת שער כנ"ל.
ובבואם דרך הימים והשנים, נמצא תמונה אחת שיעקב אוחז בעקב עשו ויונק ממנו כל הונו ורכושו בעקיבה ועקיפין.
מתחילה לקח בכורתו בכל"א. ואחר-כך במקוה"נ לקח ברכתו, והציגו ככלי ריקן בתיו - מות שלו.
אמנם שם שטם אותו עשו, ולא נתן כלום, להיות איזה יניקה הימנו ליעקב, עד שראתה רבקה שקרוב שימותו שניהם, הן התיו חיים והן התיו מות, כי כל פ'אור חלף ונאבד.
לכן התישב יצחק על יד באר (שבעה) שבע שלו ושלח את יעקב פדנה ארם ויברך אותו בהחלט שם בברכת אברהם בפריה ורביה ובקהל עמים הנמצאים בבית בתואל ארמי כנודע.