שמות

בהתפשטות הקליפה, הנחש ישופך ראש. דהיינו, בהרהורים שלא יאמין רק מה שיראה בעיניו, כי (קהלת ב יד) "החכם עיניו בראשו". אמנם שורש הקליפה הוא להפך, כמו"ש בזהר (בלק הסולם אות רעו) "כחויא דמחי בזנבא דיליה", (דכפיף לרישיה)  כלומר, שנותן לו להאמין, אך בדרכים שאינם מביאים תועלת, ובאנשים שאינם ראויים, כי אז יוכר בין עובד ה' וכו'.

מאמר "אהי' שלחני אליכם" (שמות ג יד). זה סוד רישא דכל רישין, שהוא דקיק לא איתפס בשעתו אלא לאחוריו, כי הנברא אינו כדאי לראות פניו, מפני שהוא תכלית הדביקות האפשרי לכל נברא, ולכן הרגשתו הוא השלם שבהרגשות, ומיוחסת להשגת הבורא ית' בעצמו, דהיינו, שכל נברא מורכב מחומר וצורה "מרגיש" בחומריותו, ו"יודע" בשלימותו, ששם 'מרגיש' שייך בחיים חומריים, ושם 'ידיעה' שייך בחיים שכליים.

הנה השפעות הבורא, אין לה זמן מוגבל כמו שמבואר, (תהלים כג ו) "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". ומה שהנברא אינו מקבל שפעו  ית' תמיד, הוא מכיון שאינו מסוגל לזה תמיד, דהיינו, שהצנורות שלו צריכים להיות ישרים כראוי ונרצה לשפעו ית'.

לשאלת משה, "מי אנכי" (שמות ג יא). ענה לו, "כי אהיה עמך וזה לך האות וכו' תעבדון את האלקים" וכו'. יש להבין מה ענין תשובה זו לשאלתו.

בפסוק (שמות ג א) "ומשה היה רועה את צאן יתרו וכו' ". איתא בזוהר, (נח הסולם מאות קפב - קפח) שהעובד צריך לתפוס במדתו של משה. כשאמר לו הוי' (שם לב י) "ואעשה אותך לגוי גדול", אז מיד מסר נפשו, בסוד (שם לב) "מחני נא מספרך אשר כתבת".

גלות מצרים היא שעבוד הקליפה על הקדושה, והגאולה היא השבת היוצר על כנו, (דברים כח י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך".

"ותצפנהו שלשה ירחים" (שמות ב ב). פירוש, אחרי שראתה כי טוב הוא, ונתמלא הבית כולו אור, מכל מקום עלה בידי אימא עילאה להצפינו שלשה ירחים, דהיינו, ירח בן יומו, שנעתק האור על בסיס חזק, כמו שכתוב, (ישעיה כב כג) "ותקעתיו  יתד במקום נאמן". ואחר כך (תהלים קז מ) "שפך בוז על נדיבים".