כבוד רעי... ה' עליו
הנני עתה רק להעירך על שתתרפה במלאכתך מלאכת הכתיבה תמה, לצאת לפני כפעם בפעם, בידיעות מנקודותיך, כי אז הי' איתוספי' כמה ספסלי בבי מדרשא. וכבר הוכחתי לך במכתבי הקודם מיום הראשון בניסן.
ועיין במדרש רבה יתרו, "א"ר ירמיה, ומה אם בשעה שהוא נותן חיים לעולם ארץ רעשה, כשיבוא לפרוע מן הרשעים שעברו על דברי תורה אעכ"ו שנאמר לפני זעמו מי יעמוד, ומי מכלכל את יום בואו. כשהוא רצוי אין בריה יכולה לעמוד בכוחו. כשהוא קם בחרון אפו מי יעמוד לפניו הוי מי לא יראך מלך הגויים". הגם שדברי ר' ירמיה טעמם מוכח מתוכו עם כל זה, תורה, כל זמן שאתה ממשמשם אתה מוצא בו טעם. והנני להאיר אותם לפניך.
אתה מוצא בפיוט: "ואתה איום על כל אימים, גא על כל גאים סובב את כל, ומלא את הכל".
פירוש, אנו רואים איומות ונוראות וכו', וכאבים שנוראים יותר ממיתה וכו'. ומי הוא העושה כל זה? ... וזה שמו, "איום על כל אימים", שהוא מסולק מהם!
וכן אנו רואים מימות עולם, עד היום הזה, כמה אנשים שמיררו את חייהם בכל מיני יסורים וסיגופים, וכל זאת כדי למצוא איזה טעם בעבדות ה', או לידע מי הוא בעל הבירה!
וכולם זרעו חייהם לריק, ויצאו מעולמם כמו שבאו, ולא ידעו רווחה כלל, ולמה לא ענה ה' על כל תפילותיהם ? ולמה התגאה עליהם כל כך? ובהחלט, לא התפייס להם? ומה שמו? "גאה על כל גאים", זה שמו (ועיין בשירי המצורף למכתב הזה, השואל בשביל מי נזרע השדה? כי מענה נכונה בפי). אבל "מקבלי האיומות" ומשיגי "הגאות המרוחק הזה", יודעים בהחלט שהשי"ת מסולק מהם, הגם שלא ידעו למה הוא מסולק!
ומה מספרים על כך בעלי הפייט? המה אומרים שישנה מטרה נכבדה לכל מקרי העולם הזה, שנקרא "טפת היחוד", אשר שוכני בתי חומר הללו כשעוברים דרך כל אותם האיומים, וכל אותו ההחלט בגאותו המסולקת מהם, אז נפתח איזה פתח בקירות לבם "האטום מאד", מטבע הבריאה עצמה, ונעשים כדאים על ידיהם להשראת אותה "טפת היחוד" בקרב לבם. ויתהפכו כחומר חותם ויראו בעליל כי "נהפוך הוא" שאדרבה, דוקא באותם האיומות הנוראות מגיעים להשגת ההחלט המסולק בגאוה זרה, שם; ורק שם, דבוק השם עצמו ית' וית', ושם יכול להשרות עליהם "טפת היחוד".
סבב עליהם את כל, במדה כזו, שבעל היחוד היה יודע כי "מצא כופר", ופתח פתוח להשראתו ית'.
וז"ש בפיוט "סובב את כל ומלא את הכל", שבשעת ההשגה מורגש שפע המתגלה ומתישב דוקא על כל ההפכים, וזהו "איום על אימים וגאה על כל גאים" כנ"ל, וממילא הוא "מלא את כל" כי בעל הפייט ידע "שהוא ממלא אותם" בהרוחה גדולה; ולא היה עוד משיג נועם יחודו, עד כי נדמה לו בשעת שלימותו, אשר היסורים שעברו, יש להם איזה ערך, לערך טעם ונועם שפע יחודו ית', וכל איבריו וגידיו יאמרו ויעידו לו, אשר כל אחד ואחד מבני העולם היו מקצצים ידיהם ורגליהם שבע פעמים ביום, כדי להשיג רגע אחד בכל ימי חייהם, בטעם כזה המורגש להם.
וזאת תורת המצורע ביום טהרתו / והובא אל הכהן במרבית אשמתו. וזה משפט לכל פעולה טובה / כה תפגוש לפועלה בארץ חובה. ולכל עובר ושב לו יהיה / נודע איך ידורו אני והוא. ושיחתו מה היא באותם הימים / בעת הטיול בין קרני ראמים. שם יש אוזן לדברים מאוד ערבים / ממשיכים נהרי אפרסמון גבים גבים. ורואים הנשמע שאך באשמתם הוא ערב / וסרחונם מרחיק מהם כרחוק מזרח ממערב. ושוחק להם, כי יודע נפשם מעודם / אשר לא יגבל הכופר כלל בעינם. בעת שיתן עצמו להם לכופר / וכל זרה יהיו אזנים לאמרי שפר. וזהו יד לכל כלי טהרה / בו יאחז לגלות האורה. לברוא ולקיים עליה האורה / במשפט הגאולה ובמשפט התמורה.
והגם שלא יפלא מעיניך כל אלה, אני רוצה למלא עמהם דברי ר' ירמיה. וזו כוונתו הנשגבה במליצת דבריו: "מה וכו' כשהוא רצוי אין בריה יכולה לעמוד בכוחו, כשהוא קם בחרון אפו מי יעמוד לפניו - הוי, מי לא יראך מלך הגוים". דהיינו, "איום על כל אימים גאה על כל גאים" כנ"ל. והכל כדי להשמיע "דברות אלקים חיים".
פירוש שמשקל האיומים הנשגבים, היו נערכים רק לראות את הקולות, מה שאין העין יכול לראות והלב לחשוב ולהרהר, ועד שבא לידי מדה זו, היה מהלך השי"ת בדרך פועל, בלי שום תרעומת ח"ו על הפעולה. כמורגש כי הפעולה עדיין לא היתה, ואם כן בכל מהלך האיום הארוך הזה, היה רצוי ומפויס לפעולתו, לגלותה לעת נועד.
וזה שאמר ר' ירמיה "כשהוא רצוי וכו'", דהיינו, כל כוונתו להוכיח את עובדי ה' שיהי' העבר הנשגב האמיתי הזה, נוכח פניהם תמיד, אחר שהפעולה כבר נתגלתה למכביר.
ואם כן יש "למי לתבוע", על כבודו ית' שלא יתחלל, כי מי פתי שיאמר שהקב"ה ותרן הוא; והביא את הפסוק: "ומי יעמוד ביום אפו ומי יכלכל את יום בואו" ודו"ק מאוד, מן העבר הארוך הנשגב, אשר "יום אפו", הוא הוא המכלכל את "יום בואו", כמו במאזנים ישקלו יחד כנ"ל.
ובזה תבין מאמר ר' טרפון, שס"ל שאמרינן "דיו", והוכיח מהכתוב "ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים", ק"ו לשכינה שיהיה שבועים עכ"פ, ומ"מ מסיק "ותסגר שבעת ימים", דהיינו, ממש כמו טרם שנתגלתה "הפעולה והשכינה" והיה רק "אביה ירק ירק בפניה", פירוש, "לגלות פניה", והבן.
ונבחן ב' יריקות, א' לבחינת "לִבֶּא"(אין ניקוד) וב' לבחינת "מוחא", בסוד, "איום על כל אימים וגאה על כל גאים" כנ"ל. ואמרינן "דיו" לפני השכינה "כמעיקרא", ואם בר לבב אתה, תבין מלבך סוד הכתוב, שאחר הסגר שבעת ימים נסעו לדרכם, במערכות התורה, מה שאין כן טרם מילואו של ההסגר.
ואילו פי מלא שירה כים, ושפתותי מליצה כהמון גליו, לא יספיק לי, מלבאר צדקות ה', אשר עשה ועושה ויעשה, לעיני בריותיו אשר ברא ובורא ויברא. נוכחתי לדעת היטב הדק, אשר היו והווים בעולם המון גדול מאוד, אשר צועקים בכל כוחם ואינם נענים, ובגפם יבואו ובגפם יצאו, וכמו בתחילתם, כן בסופם, הרבה הרבה גורעים ואין מוסיפים, ואוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה.
כי "כלל מדוקדק הוא" אשר "מעלין בקודש ולא מורידין" אבל יחודו של השי"ת, כמו שמתגאה על הגופות הריקות מכל חמדה,
אינו נחלש ח"ו כלל, ומתגאה אפילו על "קראי מועד אנשי שם" וגם
המה אם לא ישמרו את עצמם היטב מלבלות זמנם. יוכלו לפטור מעולמם, כמו הראשונים, כי כבודו של עולם חזק הוא, ואינו משתנה מפחד פי בריותיו כמובן.
והרבה גדולים טעו בזה, כי יאמרו שמובטחים המה שלבם ער. והכתוב אומר: "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימתהו ה'", וזה מאמר החכם "גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית", כי העיקר לשים לב ורעיון ו"כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", לגדל ולקדש את שמו הגדול ומבורך.
ודוקא באורח שכל, ולא כצעקת הכסילים שיודעים לדבר דיבורים בלי לב חכם. אבל החכם עיניו בראשו, ושום כוחות גופניים לא ידע, והוא, לא "ער", ולא "אונן", אלא "דברי חכמים בנחת נשמעים" בכח עיון נמרץ בלתי לה' לבדו, כמ"ש בזוהר: "הכל במחשבה איתבררו", ואין כאן שום צעקה ושום סיגופים וכל מחלה וכל תקלה כלל וכלל, "כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", "וכל גרגרן כועס", ו"כל הכועס כאלו עובד ע"ז", ונשמתו מסתלקת הימנו.
אבל כוחות שכליות ומחשבות יש להרבות בכל מגמתו וכוחו ו"כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה', אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את (הירא והשלם) ירושלים תהלה בארץ".
והאמת אומר לך: כשאני רואה הריקים מכל, מבלים ימיהם לריקות, אינו סובב עלי כל דאבון לב, כי סוף סוף לא יאונה בהם שום דבר רוחני, ורק גוף של בשר ועצמות מתענה, אשר לכך נוצר, כנ"ל ברוחב ביאור. וסוף כל בהמה לשחיטה, ובלי שֶֹכֶל כולם כבהמות נדמו.
וכל הסדרים שבטבע, אינם מעציבים את בר הלבב, ואדרבה "משמחי לב" המה למבינים, אמנם כשאני רואה הנפילים אנשי השם אשר מעולם, אז, כמו חרב אש לוהט יבואו בלבבי, כי המה מענים את השכינה הקדושה, בהבליהם, שבדים ובודים מלבם.
ווי להאי שופרא דבלי בהאי עפרא! טפה הקדושה והנאמנה, שכל ההשגחה הארוכה סובבת לגלות פניה של אמת, ובגילויה חוזרת וזורקת מים טהורים, מים נאמנים על כל פנות ההשגחה והמציאות,
וכל הריקים מלאים, וכל המעונים מושפעים, ואין כאן לא קורי ברזל ולא קורי עכביש, אבל יש כאן כבוד גדול ואהבה נאמנה, חוזרות ושבות מהשי"ת לנבראיו, ובכל מקום שנותן עיניו - מתרפא.
ואשרי האוזן שלא שמעה לשון הרע מימיה, ואשרי עין שלא ראתה דבר שוא מימיה, וכל שיקלל - מקולל בהחלט, וכל שיברך - מבורך בהחלט, וכל היוצא מפיו, אין בו שום פקפוק ואין בו יותר. אלא זה הדבר אשר צוה הוי', ולדבקה בו!
עפרא עפרא כמה את קשי קדל, כל מחמדי עינא איתבלי בך, כמה את בחציפו, אותו העין שמברך בכל אשר תפנה, איך נהפכה לזרות, ובכל מקום שנותן עינו נשרף וכלה!ואיך ינוחמו אותם האנשים האנושים מכל, "בנחמת הבל ושמחת בשר", ומה יענו ליום פקודה! וכדי בזיון וקצף.
אשר על כן הרבה דברתי מגנות אותם אנשים עמך פב"פ, ועל דברים שבודים מלבם כמו התפשטות הגשמיות. וכמוהם כן מעשיהם, "כל אשר בוטח בהם", ו"ארור הגבר אשר יבטח באדם, ושם בשר זרועו", ו"ברוך הגבר אשר יבטח בה'", ו"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו', כי אם בתורת הוי' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה" כמו שאמרו ז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", ו"אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" ודי. וכמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמארי סייעא.
וזה שאמרתי לך פנים בפנים בשעת חדוה, אשר עיקר חטא דור דעה היה בסוד הכתוב: "אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך וכו', וימרו על ים, בים סוף", ופירשתי, שמתנה יקרתה וערכה, היא לפי יקר הדרת הנותן. והמה פגמו בזה לראשונה, "שלא השכילו את נפלאותיך", אלא סתם "נפלאות" ואם כן העיקר חסר מן הספר, וזה גרם להם שחזרו לאחוריהם בשעת קבלת התורה, ואמרו: "דבר אתה עמנו ונשמעה", והגם שהתורה לא מיחסת להם חטא בדבר, כי נאמר "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי וכו' כל הימים", הוא משום שחטא שקדם למתן תורה לא נכתב בתורה, כידוע. כי התורה בדרך התיקון עוסקת ולא בדרך חטאים.
שאלת אותי ומה לעשות ע"ז? ואמרתי לך שצריך להתאמץ ולהרבות תודה על הטובה, כי מדרך הטבע, כשהנותן רואה שאין המקבל מכיר לו טובה, נחלש מנתינתו להבא. וענית לי שאין התודה על ברכותיו ניכרת בדיבורי פה גשמי, אלא מתוך האימוץ והרחבת לב בטוב מעלת היחוד, אשר מתוך זה נשבתים האויבים מימין ומשמאל, וכזה נקרא "תודה על ברכותיו", ולא על דיבורי פה גשמי.
ובא וראה כמה חביבים מים נאמנים ממעין דלא פסיק שנאמר עליו: "ישבעו ויתענגו מטוביך", והשביעה אינה מבטלת את התענוג מחמת שהשכיל "נפלאותיך" ולא נפלאות ומופתים, כי למי יענה, ואפילו הוא עצמו כלל אינו צריך לזה, ומעולם לא אמר להם, ולשכמותם "הבו לי ומכחכם שחדו בעדי". וכבר מאס אבותם מלשית עם כלבי צאנו לשמירה פחותה, "וכשל עוזר ונפל עזר" ו"שדי לא מצאנוהו שגיא כח".
וכל זה עלתה לו, מעת ששכח מדתו של "רם ונשא, גבוה הגבה מאוד", והתחיל לעסוק לפי מדידת בשר ודם, ומשם למדידת העצים וכמו כן מחשבון רוצה להבנות, והיה מחשב חשבונות של אחרים, אבל כבר מקרא כתוב "ומצאתה", ואמר רבנאי: עד דאתא לידיה משמע ובראיה בעלמא לא קני, והן לישנא דעלמא. "לא קני עד דאתי לידיה", ולפיכך תני תנא ב' בבות אחד במציאה, ואחד במשא ומתן, להבין ולהורות עד דאתי לידיה ממש. ונראה שיגלה באחרית הימים, קמתמי חז"ל: ולחזי זוזי ממאן נקט? ומשני דנקט מתרוייהו (כאן רמז דבר נוסף שיגלה לקץ הימין) מחד מדעתיה ומחד בעל כורחיה, ולא ידענא מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כורחיה. וזה סוד "מה נעשה לאחותנו ביום שידבר בה", תתגלה בע"ה ותראה בקץ הימין, כי נעריך בהלכתא למשיחא.
ונחזור לענינינו, שעיקר הוא להשכיל הרבה בנותן המתנה, כמה גדלו, וכמה הוא שוה, ואז יזכה לדביקות אמיתי, וישיג טעמי תורה, שאין שום תרופה, זולתה, בעולמינו.
ואשורר עליה שירה דקה ונעימה, משמחת "לב אמיתי ובדוקה ומנוסה" בעשר נסיונות.
טפתי טפתי דקה את, וכל מרחבי חייתי / כל שחרי כל ערֵבי.
פני הלוט מגבהת המסכה, ברחבי עתידותי / כל אבלי כל נחמתי.
מקום המבוקה ישאוך המון רב בדליות הספתי / כל חורבתי וכל מלואי.
חודרה את בלבבי, וכל שכרך בידי, מכל דגלי אהבתי / כל זהבי וכל סחרי.
ואורח טוב מה הוא אומר? כל טרחות שטרח בעה"ב, לא טרח אלא בשבילו. בטעם המימרא: "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". וכן הוא האמת, שכמו שהעולם נברא בשבילו, כל הפרטים שבמציאותו יחד כמ"כ נבראות בשבילו.
פרט אחד שזה מעוצם היחוד שכלל ופרט שוין אליו, וכל שישיגו כלל בני העולם בגמר התיקון משיגים פרטים השלימים בכלל דור ודור, אשר על כן מוצא כל אחד ואחד את פרטי האיברים שלו בתורה, כי כמו שערוכה בכללה לכלל כולו, כן ערוכה בכללה לפרט אחד, ולא עוד אלא אדרבה, שאין בכלל יותר ממה שיש בפרט, וזה שיעור נשלם ואמיתי בעיון רב, אשר על כן כתוב "באהבתה תשגה תמיד" "והגית בו יומם ולילה, ו"אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא", והוא שיעור מותאם בתכלית התאום שהכל אחד הוא, ואין הרוחני נחתך לחלקים, וצריך לקדש את עצמו ולטהר במוחא ולבא, וכשתברך בברכות התורה כמתחילה, תשיג את הפסוק הנכבד: "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי".
אבקשך שלח לך להנאתך ולטובתך ידיעות תכיפות אלי ממצבך בתורה, כי יקצר זמן הרבה. ודע לך כי אריכות זמני התיקון יקטינו ערך התיקון, וכל דבר רוחני משתבח ומתעלה. בלקחו חלק קטן יותר מן הזמן, ואלמלא ידעת הענין שמזיק האריכות על שבילי דנהורא, כמו שאני יודע, אז בטח היית יותר מהיר במלאכתך.
הגם שאיני חפץ ואיני רשאי ללמוד בשבילך, אבל מותר ומצוה רבה, לשמח ולבסם אותם הדודאים, שאתה מוצא בשדה שברכו ה', כי כל עסקינו בחיים רק לאקמא שכינתא מעפרא, ולשמחה ולשיר לפניה בכל עוז, ולשבח תמיד את הבורא ית' מן המותק בפיך, ומכל שכן במקום שנדע שבטח תצליח דרכיה אשר ע"כ לידיעותיך בתכיפות אני צריך, ונרוה אהבים ביחד לבער הקוצים ונראה את השושנה העליונה בקרוב בימינו אכי"ר.
יהודה