א) וידבר ה' אל משה במדבר סיני, באוהל מועד. ויברא אלקים את האדם בצלמו. בשעה שהקב"ה ברא את האדם, עשה אותו בצורת העליונים והתחתונים, והיה כלול מכולם, והיה אורו מאיר מסוף העולם עד סוף העולם, והכול היו יראים מפניו.
ב) ויש להסתכל בכתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו. כיון שאמר בצלמו, מהו עוד בצלם אלקים ברא אותו? אלא הם שתי מדרגות, שהיה האדם כלול מזכר ונקבה. לכן לזכר נאמר, ויברא, ולנקבה נאמר, בצלם.
ג) ומשום זה ב' פרצופים היו, זכר ונקבה, כמ"ש בסוף, זכר ונקבה ברא אותם. וכלול היה מב' צדדים. ואע"פ שהנקבה היתה נאחזת בצדו, היא בפני עצמה היתה כלולה ג"כ מב' צדדים, חסד ודין, להיות שלם בכל.
ד) כיון שחטא, נתמעטו הפרצופים, והחכמה נסתלקה ממנו, ולא היה מסתכל אלא בדברי הגוף שלו. ואח"כ הוליד בנים, הֶבֶל מעליונים, קָיִן מתחתונים, ולא נשאר מהם זרע בעולם, עד שהוליד שֵׁת, וממנו נשתל העולם.
ה) ועכ"ז עולם התחתון לא נשלם, ולא היה שלם, ולא נמצא בקיומו, עד שבא אברהם, ונתקיים העולם. אבל לא נשלם, עד שאברהם נמצא בעולם ואחז בעולם בימין, חסד, כמי שאוחז בימינו של מי שנפל. בא יצחק, ואחז בידו של העולם בשמאל, בגבורה, ונתקיים העולם יותר. כיון שבא יעקב אחז באמצע, בגוף, קו האמצעי, ונכלל בב' הצדדים, בימין ובשמאל, ונתקיים העולם, ולא היה מתמוטט.
ו) ועכ"ז לא נשתל העולם בשורשיו, עד שיעקב הוליד י"ב שבטים וע' נפש, ונשתל העולם. ועכ"ז לא נשלם עד שקבלו ישראל התורה והוקם המשכן. אז נתקיימו העולמות ונשלמו, ונתבשמו העליונים והתחתונים.
ז) כיון שהוקמו התורה והמשכן, ז"א ומלכות, רצה הקב"ה לספור חֵיילוֹת התורה, כמה צבאות הם בתורה, בז"א. כמה צבאות הם במשכן, במלכות. שרצה לספור את ישראל, שהם צבאות ז"א ומלכות. כל דבר שצריך להתיישב במקומו, לקשר הענף שלמטה בשורשו למעלה, אינו מתיישב, אלא עד שנזכר בפֶּה ונתמנה עליו. אף כאן רצה הקב"ה לספור החֵיילוֹת של התורה, והחֵיילוֹת של המשכן, כדי לקשר את ישראל בשורשם למעלה, ז"א ומלכות, הנקראים תורה ומשכן. וכולם הם כאחד, ואינם נפרדים זה מזה. הכול כעין של מעלה. שהרי שורשיהם, תורה ומשכן, הם בזיווג, ואינם נפרדים זה מזה, והולכים יחד.
ח) משום זה ישראל, שהם צבאותיהם של ז"א ומלכות, עולים בחשבון, שיהיו נודעים אצלם, חוץ מאלו האחרים, שאין להם חשבון, נשים ושאינם בני עשרים שנה. ומשום זה כתוב, וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד. אם באוהל מועד, למה צריך לומר במדבר סיני, כי ידוע שאוהל מועד לא היה אלא במדבר סיני? אלא אחד לתורה, ז"א, ואחד למשכן, המלכות.
ט) תורה ומשכן, היו באחד לחודש השני בשנה השנית, שזה גבורה והארת החכמה שבשמאל. כי ניסן הוא קו ימין וחסד, ואייר הוא קו שמאל וגבורה. והיו ימין ושמאל בייחוד. וחודש זה נקרא, חודש זיו. רמז לחודש והשנה, המאיר אל הלבנה, המלכות, כי עיקר שלמות המלכות מקו שמאל, חודש שני, ושנה שנית. כי אז נמצאים כל העולמות בשלמות, כמו המלכות, שהיא שורשם. בחודש הראשון יצאו ישראל ממצרים, חסד וקו ימין. ועתה נשלמו גם מחודש השני, גבורה וקו שמאל.
יוד) ה' זכרנו יברך. יברך את בית. ה' זכרנו יברך, אלו הגברים, שהיו עולים בחשבון במדבר, שהקב"ה מברך אותם ומוסיף עליהם בכל פעם.
יא) מי שאומר שבחו של חברו, מבניו או מכספו, צריך לברכו ולהודות על הברכות. מאין לנו? ממשה, שכתוב, והנכם היום ככוכבי השמיים לרוב. לאח"כ כתוב, ה' אלקי אבותיכם, יוסיף עליכם כָּכֶם אלף פעמים, ויברך אתכם כאשר דיבר לכם. ב' ברכות היו. אחת, ה' אלקי אבותיכם. ואחת, לאחר כך, ויברך אתכם כאשר דיבר לכם. להודות עליהן, וברכות על ברכות.
יב) אם מונה שבחו של חברו, ואינו מודה על הברכות, הוא נתפס תחילה מלמעלה, ניזוק מחמתו. ואם מברך אותו, מתברך עצמו מלמעלה. וצריך לברכו בעין טובה ולא בעין רעה. ובכל דבר רוצה הקב"ה אהבת הלב, בשעה שמברך. מי שמברך את חברו, רוצה הקב"ה, שיברכו בעין טובה ובלב טוב. ומי שמברך את הקב"ה, על אחת כמה וכמה שצריך עין טובה ולב טוב ואהבת הלב. משום זה כתוב, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך.
יג) אין הברכה שלמעלה שורה על דבר שנמנה. וישראל איך נמנו? אלא כופר לקחו מהם, והחשבון לא היה, עד שנאסף כל אותו הכופר, ועלה לחשבון. ובתחילה היו מברכים את ישראל, ואח"כ מנו אותו הכופר, ואח"כ חזרו וברכו את ישראל. נמצא שישראל נתברכו בתחילה ובסוף, ולא היה בהם מוות.
יד) למה עולה המוות ע"י המִניַין. אלא משום שברכה אינה שורה במִניַין, כיון שמסתלקת הברכה, שורה עליו הס"א ויכול להינזק. משום זה במִניַין לוקחים כופר ופדיון להעביר מעליו המוות.
המִניַין נמשך משמאל בלי ימין, חכמה בלי חסדים, שמשם נמשכים המחלוקת, החושך והמוות. ואין לו תקנה אלא ע"י קו האמצעי, שע"י המסך ממעט הג"ר דשמאל ומייחדו עם הימין, שאז מתמעטים אורות השמאל לממטה למעלה לו"ק בלי ג"ר, למחצית המדרגה. וזה מחצית השקל. אבל הארתו בשלמות, להיותו כלול בחסדים מב' הקווים.
משום שאין ברכה, חסדים, להיות השמאל בפרוד מימין, מברכה וחסדים. והכופר, שהוא מחצית השקל, הנמשך ממחצית מדרגת השמאל, להיותו כבר מיוחד עם הימין וקו האמצעי. בדרך זה אין מוות בחשבון, אלא אדרבא, כל השלימות בו. שתחילה ממשיכים החסדים, קו ימין, וממשיכים מחצית השקל מקו השמאל, ו"ק דחכמה, וממשיכים חסדים מקו האמצעי. ונמצאים חסדים מקו ימין מצד זה, וחסדים מקו אמצעי מצד זה. ואז אין שום דינים עוד בקו שמאל.
טו) יברך את בית ישראל. אלה הנקבות, הנקראות בית, שלא עלו בחשבון. כי הנקבות לא נמנו במדבר. יברך את בית אהרן. משום שהם הכהנים, ומברכים את העם בעין טובה, בלב טוב, באהבת הלב. את בית אהרן, מרמז לנשים, שמתברכות בברכתו של אהרן.
טז) יברך יראי ה'. הלויים, שמתברכים משום שיראים מה'. הקטנים עם הגדולים, אע"פ שהקטנים לא נכנסו בחשבון, כי לא נמנו אלא מעשרים ולמעלה, יתברכו יחד עם הגדולים.
יז) לא נמצא מִניַין בישראל, שיתברכו ממנו, כמִניַין שנימנו במחצית השקל. כי מִניַין הזה להתברך היה, ולהשלים שלימות העולמות היה, שהיא השלימות הגדולה של יחוד החכמה בחסדים. ובמקום שהברכות יוצאות נימנו, שכתוב, באחד לחודש השני, שהוא זיו, הארת חכמה שבשמאל, של ברכות העולם, חסדים, שממנו יוצא הזיו לעולם.
ועל כן נקרא החודש השני, קו שמאל, בשם זיו, כי זיו הכול יוצא ממנו, הארת החכמה כלול בחסדים. שבהיותו מאיר רק ממטה למעלה, אינו נקרא אור אלא זיו. וע"כ כתוב, יברכך ה' מציון, ממלכות שבה מקום גילוי הארת החכמה. והכול דבר אחד. כי המלכות נבנית מהחודש השני, קו שמאל. וכתוב, כי שם ציווה ה' את הברכה חיים עד העולם. אשר הברכה היא חסדים, וחיים הם חכמה. כמ"ש, החכמה תְחַיֶה את בעליה.
יח) ישראל מאיזה מקום הם מתברכים? אוי לעולם שאינם משגיחים, ובני אדם אינם מסתכלים בכבוד מלך העליון. בשעה שישראל נמצאים זכאים לפני הקב"ה, היו העולמות נמצאים באילן אחד עליון קדוש, ז"א, שבו מזון הכול. והוא היה מתברך ממקום, שכל הברכות מקובצים שם, מבינה, ובו הוא נטוע והושתלו שורשיו. כי מוחין דז"א הושתלו בבינה, כמ"ש, שלוש יוצאים מאחד, אחד זוכה בשלושתם.
יט) וישראל למטה היו מתברכים ממקום, שכל אלו הברכות יוצאות בו ואינן מתעכבות לצאת, ממלכות. כמ"ש, יברכך ה' מציון. וכתוב, כטל חרמון, שיורד על הררי ציון, מלכות. וכתוב, כי שם ציווה ה' את הברכה חיים עד העולם. וזה הוא האור של העולם, כמ"ש, מציון מִכְלַל יופי אלקים הופיע. הופיע, פירושו מאיר. וכשמאיר הוא מאיר לכל העולמות.
כ) וכשהאור הזה, הברכה וחיים, מתעורר, הכול בחיבור, בזיווג, הכול באהבה, הכול בשלימות, אז הוא שלום הכול, שלום שלמעלה ושלמטה. כמ"ש, יהי שלום בחֵילך שלווה בארמנותיך.